הגאולה שבזיכרון

כמדי שנה נשמעים בפסח קולות מקרב סרבני הגאולה שבעַמֵנו על היפוך תפקידים. אנחנו בתפקיד המצרים, והפלשתינים המסכנים בתפקיד העבדים העברים. לפני כחמש שנים התקיים בבית לחם כנס נוצרי אנטי-ישראלי שנקרא "ישו במחסום". גם שם קיבלו הפלשתינים את תפקידו של ישו, ואילו היהודים הרשעים הוצגו כחיילי הורדוס שהרגו תינוקות, כדי להרוג את התינוק שסומן בידי החוזים כמושיע (שזו גירסה סיפורית בברית החדשה המעתיקה את סיפור פרעה, ילדי העברים ומשה התינוק).

השנה יצאה הגדה של פסח שמוסיפה דרשות עכשוויות לרגל "50 שנות כיבוש", וקוראת להוציא את המסכנים לחרות כדין שנת היובל. בראשית ההגדה מובאים דברים של עמוס עוז שפורסמו בעיתון "דבר" מאוגוסט 67': "לא נולדנו להיות עַם אדונים... אנו נידונים עתה לשלוט על אנשים שאינם רוצים בשלטוננו... גם כיבוש בלית ברירה הוא כיבוש משחית, וגם כיבוש ליברלי והומני ונאור הוא כיבוש". הנביא עמוס.

וכאן הבן שואל: האם אין דבריו של עוז חלים גם על הערבים אזרחי ישראל? הם אינם רוצים בשלטוננו, אינם מסכימים להיותה של ישראל מדינה יהודית ורואים בנו גזלנים שכבשנו את אדמות אבותיהם.

קיראו את מסמך החזון שפירסמה ועדת המעקב של ערביי ישראל. אין הבדל מהותי בינו לבין האמנה הפלשתינית של פתח. בשני המסמכים אין לנו זיקה ממשית לארץ, לא כל שכן זכות עליה, ולכן הן ערביי 48' והן ערביי 67' רואים בנו כובשים.

10 שנים אחר-כך כתב עוז בספרו "באור התכלת העזה": "אין למפעל הציוני צידוק אוביקטיבי מלבד צדקת הטובע הנאחז בקרש היחיד שבו יכול היה להיאחז ולהינצל". הקרש הצף הוא פלשתין. אחרי כל מה שעברנו בגלות, לא הייתה לנו ברירה, אז נאחזנו בה. מדוע זה צריך לעניין את אזרחי ישראל הערבים, המכנים את עצמם פלשתינים? האם רק משום שהענקנו להם זכות הצבעה לכנסת, רחצנו ידינו מדין כיבוש? משל למה הדבר דומה: לאסירים המקבלים זכות להצביע להנהלת הכלא שבה לא ישתתפו לעולם. עִם זה יכולים מחברי ההגדה לחיות?

אם אנחנו גזלנים בחברון, כי אז אנחנו גזלנים גם ביפו. טענת הקרש הצף עשויה אולי להצדיק הצלה רגעית של חיי עַם, אבל לא כליאת מי שאינם בני עמך בסד של מדינה יהודית עם המנון ודגל ותרבות יהודיים. ביודעין ולא ביודעין, לשם חותרים מחברי ההגדה.

זמן מה לפני מותו ב-1970, אמר נתן אלתרמן לשמעון פרס: "אם אומנם יש כאן מחלוקת בין שני עמים, בין העם הפלשתיני שנושל כביכול מאדמתו, לבין העם היהודי שנישלוֹ כביכול מאדמתו, הרי טעינו לאורך כל הדרך".

אני לא זקוק למשל הקרש הצף, משום שהארץ הזאת היא ארצו של עם אחד בלבד - מבחינה היסטורית, משפטית, דתית ומוסרית. תמיד היתה. הערבים, אם ירצו, יכולים להצטרף אלינו כפרטים. את לאומיותם יגשימו בארצות ערב.

אולם אליבא דחסידי הקרש הצף, אם המשל מצדיק כיבוש בתוככי מדינת ישראל הקטנה (שהרי לפי טהרני ההגדה, הכיבוש חל על-פי הגדרת הנכבשים), מדוע אינו מצדיק כיבוש גם בשומרון ויהודה?

הינה הרציונל: ההיסטוריה מלמדת שהפלשתינים אינם יכולים להקים מדינה עצמאית בת-קיימא. למדנו זאת מהתנהלותם בת עשרות השנים, וגם מהמתחולל במזרח התיכון, שעה שמדינות ערביות מתפרקות מלאומיותן החילונית (שנכפתה עליהן בידי המעצמות הקולוניאליסטיות) וחוזרות לאיסלאמיותן ולטרור איסלאמיסטי.

מדינה ערבית נוספת על גב ההר, כמטחווי מרגמה ממרכזי האוכלוסייה שלנו, היא סכנה ברורה ומיידית, לא פחות מזו שבפניה עמדו פליטי החרב היהודים לפני כ-70 שנה. אז נכון לעכשיו, אנחנו נאחזים ב"קרש הצף", ושומרים עליו מפני השתלטות עוינת.

בכל זאת, הינה תוספת להגדת הכיבוש, מהתלמוד הבבלי (בבא מציעא ס"ב): "שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים. אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: 'וְחַי אָחִיךָ עִמְּךָ' - חייךָ קודמים לחיי חבֵרךָ". המעניין הוא שבנמשל, אם חולקים את הארץ לא שניהם מתים, אלא רק עם אחד. נחשו איזה?

נשוב להגדה המסורתית. דון יצחק אברבנאל, מנהיגם של יהודי ספרד שגלה איתם בגירוש הגדול בקיץ 1492, כותב בפירושו להגדה מדוע עלינו לזכור את יציאת מצרים: "כי על ידה יש לנו תקווה רבה והוראה גדולה על הגאולה העתידה, כמו שאמר הנביא 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות', ואמר 'הן גאלתי אתכם אחרית כראשית' (מהתפילה) - להגיד שהיו שתי הגאולות (של מצרים וזו העתידה לבוא) קשורות זו בזו, וכמאמר הנביא 'בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ' (ישעיהו יא), עד שמפני זה אמרו חז"ל שנאמר למשה במראה הסנה 'אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה' (שמות ג), לומר אהיה עימהם בצרה זו (שעבוד מצרים), אהיה עימהם בצרה אחרת של שעבוד מלכויות".

מהיכן שאב ענק הרוח הזה - שראה את עמו בחורבנו, שהתאכזב מהבטחות השליטים, שראה כיצד התנדפה בעשן תרומתם האדירה בת מאות השנים של היהודים לספרד - את העוז לעודד את עמו המוכה? האם אנחנו עם אופטימי ללא תקנה?

אברבנאל מזכיר את הסנה הבוער ואיננו אֻכָּל - סמל יסוד של עַמנו, שאיתו מתחיל משה את ההרפתקה הגדולה. חכמינו במדרש הסבירו: "לפי שהיה משה מחשב בליבו ואומר: 'שמא יהיו המצרים מְכַלִּים את ישראל? לפיכך הראהו הקב"ה אש בוערת ואינה אוכלת. אמר לו: 'כשם שהסנה בוער ואיננו אוכָּל, כך מצרים אין יכולים לכַלּוֹת את ישראל'". לא רק מצרים ההיא, אלא זו שבכל הדורות. היא שעמדה לאבותינו ולנו והשיבה אותנו הביתה.

בכל מוצאי שבת היה אבי שמואל ז"ל מפזם את הפסוק האלמותי של הנביא מיכה: "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי, כִּי נָפַלְתִּי - קָמְתִּי, כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ - ה' אוֹר לִי". אל ישמחו אויבינו למפלתנו, משום שגם אם נפלנו - נקום, וגם אם נשב בחושך הגלות - האל יאיר דרכנו הביתה לציון.

פסוקים אחדים לאחר-מכן מתנבא הנביא: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". עוד יבוא יום, ניבא מיכה, שנראה נפלאות כימי צאתנו ממצרים. כשמן בעצמות אבותינו ואמותינו היו המילים האלה להחזיקם בחיים ולהתעקש על אמונתם ומסורתם אלפי שנים בארצות אויביהם.

אין זיכרון גדול יותר במאגר הזיכרונות שנשאנו איתנו לכל מקום מאשר יציאת מצרים. כל מה שאירע שם נגרס עד דק בלימוד ובשינון ובאזכור, לא כזיכרון היסטורי מאובק על מדף נשכח, אלא זיכרון יומיומי חי. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ואם קשה לו לראות את עצמו ממש, ילך לגירסת הרמב"ם "חייב להַראות עצמו כאילו יצא ממצרים".

וכשקמה המדינה, זכר אבי את הפסוק ממיכה שאביו הוריש לו מסבו, וסבו מסב סבו עד למיכה הנביא במאה השמינית לפנה"ס, והוא קם עם אמי אסתר ז"ל ושאר קהילתם, והלכו להם אל ארץ חדשה־ישנה לראות בה נפלאות.