יום אחד השמאל מת

יום אחד השמאל מת. לא ברור אם הוא התאבד או שהוא מת מוות טבעי, בכל אופן הרופא שהגיע לדירת הרווקים שלו מצא כמה כוסות קפה לא שטופות, חצי פחית בירה וכמה בדלי סיגריות. תכף הוא קבע את מותו. ההמונים יצאו לרחובות. נופפו בדגלי ישראל, שרקו שריקות בוז ושמחה גם יחד, הרימו כוסית ועשו חיים.

המשטרה הצטרפה לחוגגים, הגיעו גם חיילים עם דגלים של בית"ר, אוהדי כדורגל עם דגלים של גולני ורקדו כולם במעגלים עד אור הבוקר. היה כיף חיים. כולם היו מבסוטים. וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.

עם הדמדומים הראשונים של הבוקר מספר צעירים שיכורים ושמחים צעדו אל עבר האוטובוס הביתה. עד שהחברה של הגבר הכי גבר בחבורה אמרה שהיא רעבה. "יאללה" צעקו כולם, "נרד על המבורגר"! אפילו שהייתה זאת רק שעת בוקר. "יש להם המבורגר צמחוני לדעתכם"? שאלה החברה. "צמחוני?" הם הסתכלו עליה בזעם. גם החבר הצטרף למבטים למרות מעמדו, כי לא היה לו נעים. "מה את שמאלנית"? הם דרשו לדעת.

ככה זה נמשך. זה עבר לפמיניסטיות ולכאלו שדרשו שוויון זכויות בין יהודים לערבים, אחר כך לעובדים זוטרים שהעירו על כך שהמשכורות לא מספיקות לחיים בכבוד. "השמאל מת". אמרו להם, "לא למדתם את הלקח"?

בטלוויזיה הפאנלים היו די משעממים, כבר לא הייתה אידיאולוגיה להתווכח עליה. הכנסת הייתה קואליציה אחת גדולה. ורק אינטריגות ואגו היו מכשול לאוטופיה וכר פורה לשעשועונים חולניים שהתעסקו באנשים עצמם. מי מבשל יותר טוב, מי מכבס יותר טוב, שר הכי יפה ונוחר הכי חזק.

בחור צנום אחד ישר הבין את הבעיה. אחריו עוד כמה. זה התחיל כמו מחתרת והפך לצונאמי של שמאלנים. הרופאים היו המומים. הם לא נתנו לו סיכוי והוא חזר לחיים. הרופא ההוא מהדירה שקבע את מותו של השמאל, כמעט חשב להחליף מקצוע. עכשיו הימין היה בבעיה. הם סגרו עליו מכל הכיוונים. פשיסט, אלים, דוחה, בבון חסר השכלה. הוא התאדה. השמאל חזר בגדול וכלקח הוא רצח את הימין. אומרים שבכרמיאל היה אחד שבסתר האמין שדווקא אפשר לחיות כאן ולישראל יש איזו שהיא זכות להגנה עצמית. אבל כשבאו כמה עיתונאים הוא הכחיש נמרצות וטרק בפניהם את הדלת.

הטלוויזיה הפכה מסורבלת. השעשועון הכי חזק היה "פרק את הזהות". מרצה למגדר, מול פרופסור לפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית ומשורר פוסט-מזרחי התחרו מי מפרק את עצמו לדעת אחרי אינספור אנטי-הגדרות. זו הייתה חוויה קשה לצפייה. התאבדות הגדרתית בשידור חי. כשלא היה ברור אם המפסיד והמנצח זו לא הגדרה חיצונית בכלל.

הם שינו את השם למדינת נרטיב וזכויות. כולם קיבלו זכויות. חילקו את זה ברחוב כמו עיתונים בכניסה לרכבת. בעצם לא היה מי שיחלק, כי לאיש לא היו חובות. אבל הכל היה נרטיב והכאה על חטאי הכיבוש וסוציאליזם אוטופי והבנייה תרבותית. כולם זכרו מה קרה שהיה כאן רק ימין לכן איש לא העז להתנגד. גם כשהמדינה נעלמה אל תוככי הפוסט מודרניזם בהבניה מגדרית זהותית שלא הותירה דבר.

ורק ההוא מכרמיאל נשאר מבוצר בביתו. כשסביבו החלה לקום המדינה של הפליטים הסורים שהחלו לנהור למרחבים השוממים שנשארו על חורבת מדינת ישראל.

יהי זכרנו ברוך.