לפני שתים עשרה שנה נכחתי באולם קטן בתיאטרון "תמונע" בטקס צנוע שיזם אב שכול, בומה ענבר, בו התכנסו יהודים וערבים ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יהודים וערבים, שביקשו לזכור יחד, יחד בכאב, יחד בתקווה .
בומה ענבר, שבנו יותם נפל בלבנון ב-1995, מקדיש את חייו לשלל יוזמות ופעילויות חברתיות בקהילה הישראלית ובקהילה הפלשתינית. מה שהניע אותו ביוזמה צנועה ונחשונית היה לקיים טקס אלטרנטיבי משותף ליהודים ולפלשתינים כדי להדגים את עצם ההיתכנות של מתן כבוד הדדי האחד לכאבו של האחר. יחד להכיל גם את כאבו של האחר.
במשך שתים עשרה שנה הולך וגדל מספר האנשים המגיעים לאירוע. השנה מצפים שלהיכל הספורט של הפועל תל אביב, היכל שלמה, יגיעו ארבעת אלפים ישראלים ופלשתינים.
בעול הארגון נושאים הורים שכולים ישראלים ופלשתינים. בעבודתם המשותפת הם מצליחים להוכיח, שניתן לא להישאב אל הפער ואל הניכור בין שני העמים, כשכל צד מתייחד עם מתיו.
ההורים השכולים הישראלים והפלשתינים בהכנות לקראת יום הזיכרון האלטרנטיבי ובאירוע עצמו מצליחים לערוך תיקון זעיר, תיקון נחשוני, האומר לא לאותו זיכרון, ששואב אותנו רק אל הפער ואל הניכור בין שני העמים.
ההורים השכולים הישראלים והפלשתינים בקריאתם ליום זיכרון אלטרנטיבי, יום זיכרון משותף, הם מצליחים לערוך תיקון בעצם קיום זיכרון, שאינו מתעלם, אינו מכחיש וגם אינו מאשים. הם מציבים תמרור אור לבניית גשר לפיוס, בו מכבדים את הכאב ואת האובדן של כולם.
בשנה שעברה במעמד התיקון שבתה אותי הופעת שני אחים שכולים. ישראלי, ששכל את אחותו בת ה-13, שנהרגה בירושלים בלכתה לקנות ספרי לימוד לקראת שנת הלימודים החדשה, ופלשתיני, ששכל את אחותו בת ה-10, שנהרגה בצאתה מבית הספר בכפרה. הייתה אמירה משלבת ידיים של שני אחים שכולים - ישראלים ופלשתינים - שהוכיחה, כי ניתן לשחות נגד זרמים עכורים של שנאות תהומיות.
במשך השנים בכל ערבי ימי הזיכרון האלטרנטיבי הזדקרה במלוא העוצמה היכולת המזמינה ציבור גדול אל מֵעֵבֶר למתרס, שמפריד בין יהודים וערבים בארץ ביום כה כואב. וזה מוכיח את עצמו, כי מה שהתחיל עם מספר מועט מגיע למעמד של אלפים.
בערבים אלה מוכח לקהל האלפים, כי אל מול גילויי ניכור העולים ביום המציין שכול, ניתן לא להישאב אל פער האימה. ניתן לגעת זה בלבו של זה ולפתוח אותנו לבחירה רק לפעולה בדרכים החותרות לשינוי, מתוך אחריות לגורלנו המשותף בארץ למען הווה ללא ניכור, למען עתיד ללא אלימות, יחד בכאב, יחד בתקווה.
בכל יום הזיכרון אלטרנטיבי חשתי את המאמץ לתיקון ששתי החברות זקוקות לו. כשעל במה אחת ניצבו שני מנחים, האחד הכיר בעבר את החברה הישראלית כאסיר פלשתיני בכלא. השני הכיר את החברה הפלשתינית כקצין ישראלי וכטייס בחיל-האוויר. שניים שבעברם ראו זה את זה מאחורי כוונות של כלי הרג, עמדו יחד על במה אחת בערב יום זיכרון והוכיחו לכולנו, שיש אלטרנטיבה. המלחמה אינה גזירת גורל, אלא בחירה אנושית שחובה לפסול אותה.
וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי
בֵּין הַיַּרְדֵּן לַיָּם
בִּדְוֵי עֶרֶשׂ טְבוּל זָהֳרֵי רָקִיעַ
עֲלוּמִים אָכַל הַשָּׁרָב
לֹא שְׁלוּלִית אַחַת שֶׁל דָּם
רִשְׁפָּה וְרִפְשָׁה גָּמְאוּ
מַתַּת רֶחֶם וָשַׁד -
מַתַּת חַיֵּי שָׁרָה וְהָגָר
בְּבִצּוֹת שִׁנְאַת חִנָּם.
כָּל עוֹד הָרֶגַע עָלַי זוֹרֵחַ
יְהִי דְּבַר הָאָדָם אֵלַי לֵאמֹר:
קַח לְךָ עֵץ אֶחָד
וּכְתֹב עָלָיו - יִצְחַק
וְקַח לְךָ עֵץ אֶחָד
וּכְתֹב עָלָיו - יִשְׁמָעֵאל
וְקָרֵב אוֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד
"וַעֲשִׁיתֶם לְעֵץ אֶחָד בְּיָדִי" (1)
