יש מקרים בהם ח"כים אצים-רצים לבג"ץ בניסיון להשיג דרכו מה שהם לא הצליחו להשיג בכנסת. יש גם מקרים הפוכים: בהם הממשלה מקשה את עורפה מול בג"ץ בתקווה שהוא יתערב בעבודתה - ואז יוכלו הפוליטיקאים להאשים את השופטים, שזה תמיד פופולרי במחוזות פוליטיים מסוימים.
ראינו דוגמה לכך בפרשת מתווה הגז. השופטים הסבירו למדינה, שיש להם בעיה עם סעיף אחד ויחיד: זה המבטיח שהכנסת לא תשנה במשך עשר שנים את תנאי הזיכיון. סעיף כזה צריך לעבור בחקיקה ראשית, אמרו השופטים, והציעו לממשלה להפריד אותו מהמתווה ולחוקק רק אותו. המדינה - בטיפשות, ביוהרה או במחשבה תחילה - השיבה בשלילה ודרשה: הכל או לא כלום. שופטי הרוב נאלצו ללכת איתה: לא כלום. זה מה שקרה, וכל השאר הוא בלופים שנועדו להאשים את השופטים במחדלי הפרקליטות והדרג המדיני.
זה מה שקרה וקורה בנושא גיוס החרדים, הגיור והשבת. המדינה גררה וגוררת רגליים במשך שנים, משום שהסוגיה הפוליטית-חברתית מורכבת מדי ונפיצה מדי. בג"ץ מוכן להתאזר בסבלנות, לפעמים במשך עשור שלם, אבל לבסוף הוא חייב לעשות את עבודתו ולפסוק - ואז באים הפוליטיקאים וצועקים: הפרדת רשויות! התערבות בפוליטיקה! מי שמכם?!
נזכרנו בכל הדוגמאות הללו, כי היום (14.5.17) המדינה עשתה זאת שוב - והפעם בסיפור מס ריבוי דירות. ההליך בו התקבל חוק זה היה פגום - אפילו המדינה מודה בכך. אחרי שבועות ארוכים של גרירת רגליים, העביר האוצר לוועדת הכספים את הנוסח הסופי של החוק ברגע האחרון ודרש הצבעה מיידית. הח"כים ישבו כל הלילה ואישרו אותו למחרת בבוקר, למרות התראות יו"ר הכנסת והיועץ המשפטי שלה. כדובדבן שבקצפת, התקנות שהגיש לאחר מכן האוצר לאישור הוועדה, הכניסו עוד שינויים מהותיים בחוק.
בדיון בעתירות נגד החוק בשבוע שעבר הציע היועץ המשפטי של הכנסת,
איל ינון, הצעת פשרה: החוק לא יבוטל אלא יוחזר לוועדת הכספים, שתתבקש לדון בו מחדש ואז הוא יעבור לקריאה שנייה ושלישית. הרעיון מצא חן בעיני הנשיאה
מרים נאור, שביקשה מהמדינה תשובה האם היא מוכנה להסכים לו. ומה אומרת המדינה? לאו.
לתשובה השלילית שותפים השר
משה כחלון והפרקליטות. כחלון מתנגד "בשים לב להשלכות המיידיות שעשויות להיות לביטול החוק על שוק הדיור אחר שהושגה מגמה חיובית המתבטאת בירידה במספר הדירות להשקעה לחודש, וכן התמתנות חדה בעליית מחירי הדיור". נניח בצד את השאלה האם כחלון מתאר נכונה את המציאות (והוא לא); דומה שהסיבה האמיתית היא, שכחלון מפחד שהמחטף לא יעבוד שוב. הרי הייתה סיבה לכך שמנכ"ל משרדו,
שי באב"ד, לחץ על הח"כים בצורה גסה ובוטה לאשר בחופזה חוק מורכב שהאוצר החזיק קרוב לחזה במשך שבועות ארוכים. אם הדיון יתנהל בצורה נאותה ורגועה, עלולים הח"כים - רחמנא ליצלן - ל
שאול שאלות, לגלות את הבעיות ואולי אפילו לטרפד את החוק (שכמעט כל המומחים מתנגדים לו). ובמילותיו של סר האמפרי: "אם השרים ידברו על זה, הם עוד עלולים להתחיל לחשוב על זה".
התנגדות הפרקליטות מבוססת על הטענה לפיה אי-אפשר לבטל עכשיו חוק שפורסם ברשומות - כאילו שנאור לא הייתה ערה לכך. ולבסוף, היא כמעט מזמינה במפורש התערבות שיפוטית: "ישנו קושי בביטול החוק על דרך של מתן תוקף להסכמה דיונית של הממשלה ושל הכנסת, בלא הכרעה שיפוטית לפיה קמה עילה לביטול החוק מחמת פגם בהליך חקיקתו". תזכרו את כל זה כאשר בג"ץ ייאלץ לבטל את החוק והפוליטיקאים יתנפלו עליו. תזכרו מי ניסה להימנע מפסיקה ומי כפה על השופטים להתערב.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
