פסק דין קצר של בג"ץ מדגים שוב, כיצד עורכי דין מטריחים את בית המשפט העליון בעתירות סרק חסרות כל יסוד - מבלי שישאו באחריות כלשהי בשל עתירות אלו.
עו"ד אייל טל עתר בשמו של רון ריטבלט, שנדון לארבע שנות מאסר בפרשת השוחד במחוז הצפון של חברת החשמל. ריטבלט ביקש להורות למשטרה ולפרקליטות להעמיד לדין את אחד מעדי התביעה במשפטו. העתירה השתרעה על פני 42 עמודים, אך טל לא טרח לצרף כמשיב את אותו עד.
די בכך כדי לדחות על הסף את העתירה, אומר (17.5.17) השופט
יצחק עמית ומזכיר הלכה מושרשת: "אי-צירוף גורם רלוונטי מהווה פגם המשמיט את הקרקע מתחת לעתירה ועשוי להיות כשלעצמו עילה לדחיית העתירה על הסף". חוץ מזה, ריטבלט פעל בצורה פגומה כבר כאשר ערער למשטרה על ההחלטה שלא להעמיד לדין את העד. עמית מצטט את תשובת הממונה על עררים בפרקליטות:
"העורר העלה את טענותיו בתלונה קודמת שהגיש נגד הנילון בשנת 2011, תלונה שנדחתה בשעתו לאחר עיון מעמיק בחומר.
כנגד החלטה זו לא הוגש ערר בזמנו, והעותר אף לא טרח להזכיר תלונה זו בתלונתו הנדונה או בערר, מה שהצדיק דחיית הערר אך מטעם זה. על-אף זאת, נאמר בהחלטה כי הערר נבחן לגופו ונמצא כי לא הונחה תשתית לביסוס חשד שיצדיק פתיחה בחקירה, או כי היה במידע שהעורר מסר לגבי הנילון כדי להשפיע על תוצאות המשפט".
כעת נאלץ עמית לתת לטל שיעור במשפטים בשנה א': "הלכה ותיקה עמנו, עליה חזר בית משפט זה עשרות אם לא מאות פעמים, כי
בית משפט זה אינו נוהג לשים עצמו בנעליהן של רשויות התביעה וכי: 'לרשויות התביעה מסור שיקול דעת רחב ביותר בכל הנוגע לנקיטת הליכים פליליים - בין החלטה על העמדה לדין ובין החלטה על סגירת תיק, מחוסר ראיות או בהעדר ענין לציבור - כמו גם באשר לניהול ההליך הפלילי, לרבות החלטה על הסדר טיעון".
לדברי עמית, "לא מצאתי בעתירה הנמקה של ממש מדוע עלינו לסטות מהלכה זו, לאחר שעניינו של העותר כבר נבחן על-ידי גורמים בפרקליטות הבקיאים בתיק השוחד על הסתעפויותיו ורבדיו. גם מטעם זה יש לדחות העתירה". אבל מאחר שלא התבקשה תשובה - לא הוטלו הוצאות. ואנו שואלים: ומה עם זמנו של בית המשפט העליון? ומה עם הצורך ללמד לקח עורכי דין שמתעלמים מהפסיקה או שאפילו אינם מכירים אותה?
