זיכרון הילדות הראשון שלי הוא אזעקה ואפלת המקלט בבית מספר 75 ברחוב גורדון בתל אביב. הייתי בן פחות משלוש, בדירה שלנו לא היה מקלט, אז באנו לסבא וסבתא. היום אני יודע, שהאזעקה הושמעה משום שטיל ירדני נפל בכיכר מסריק, 200 מטרים מהמקלט בו היינו. זה היה בתחילת מלחמת ששת הימים. הירדנים רצו להרוג אותי עוד לפני שכבשנו מטר אחד של "שטחים".

מחמוד דרויש כתב בשנת 1964: "אני ערבי. אתה גזלת את הפרדסים של אבותי ואת האדמה אשר עיבדתי אני וכל ילדי... אינני שונא אנשים ואינני פולש. אבל אם אהיה לרעב, בשרו של הכובש יהיה לי למאכל. היזהר, היזהר, מהרעב שלי, מהזעם שלי!". השטחים הכבושים עליהם דיבר דרויש היו חיפה ויפו, עכו ורמלה, לוד ואשקלון.

שלא יספרו לנו שהסכסוך הישראלי-ערבי הוא על "השטחים הכבושים". אברהם שלמה זלמן צורף הוכר כקורבן הטרור הראשון; הוא נרצח ב-1851. הסופר חיים יוסף ברנר נרצח ב-1921. יהודי חברון נשחטו ב-1929. מלחמת העצמאות פרצה ב-30.11.1947, יום אחרי שהאו"ם החליט להקים בארץ ישראל מדינה יהודית ומדינה ערבית. הפלישה באה ב-15.5.1948, שמונה שעות לאחר הקמת המדינה. המטרה הייתה אחת ויחידה: להשלים את מה שלא עשו הנאצים. מי שאומר שהבעיה היא תוצאה של מלחמת ששת הימים, הוא בור מוחלט או שקרן במודע.

שימו לב לניסוח של מדינות ערב כאשר הן דורשות נסיגה ישראלית מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. הן מדברות על "קווי 4 ביוני". אבל מבחינה משפטית, צריך לדבר על "קווי הסכמי שביתת הנשק" שנחתמו בשנת 1949, משום שהם המסמך המחייב ששרר לפני המלחמה. וזה לא במקרה, משום שכולן הפרו את אותם הסכמים.

מצרים הפרה את ההסכם כאשר הורתה למשקיפי האו"ם להסתלק מחצי-האי סיני ערב המלחמה. סוריה עשתה זאת בצורה שיטתית, כאשר כוחותיה התיישבו על שפת הכנרת; ההסכם קבע שהגבול עובר עשרה מטרים מזרחית לכנרת, כך שהאגם כולו היה בריבונות ישראלית, אך הירידה הסורית למים הזיזה את הגבול לאמצע הכנרת. ואילו ירדן הפרה אותו מהיום הראשון, שכן ההסכם הבטיח "גישה חופשית אל המקומות הקדושים ואל מוסדות תרבות והשימוש בבית הקברות שעל הר הזיתים"; כולנו יודעים שלא ניתן היה לגשת לכותל המערבי ושהר הזיתים חולל בצורה שיטתית.

המשמעות היא, שמדינות ערב אומרות לנו כך: הפרנו את ההסכמים הקודמים, ואנחנו רוצות שההפרות הקודמות שלנו יהוו את הבסיס להסכם הבא. הדבר בולט במיוחד בנוגע לסוריה, שהעלתה את דרישת "קווי 4 ביוני" בכל מו"מ איתה. ואגב סוריה: תארו לעצמכם שהיא הייתה יושבת עכשיו בגולן.

משפט ההיסטוריה לא תמיד צודק. תשאלו כל ילד מיהו גיבור מלחמת ששת הימים, והתשובה תהיה: משה דיין ויצחק רבין. תשאלו כל מבוגר מה הוא זוכה מתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, והתשובה תהיה: הנאום המגומגם של לוי אשכול. נכון, אבל.

"הנאום המגומגם" יצא מפרופורציה. אשכול נאם בשידור חי בקול ישראל, ראייתו הייתה לקויה, הוא היה בן 71 ותשוש. "בשלב מסוים" – כותב חגי סגל בחוברת נפלאה של מקור ראשון לציון יובל למלחמה – "הוא התבלבל בין הנוסח המודפס של הנאום לבין תיקונים בכתב יד של מנהל לשכתו, שכח שהוא בשידור חי והחל לברר מה עליו לקרוא בדיוק. יריביו הפוליטיים עטו על ההזדמנות ודרשו את החלפתו, או לפחות את העברת תיק הביטחון מידיו לביטחוניסט שאינו מגמגם לנוכח פני הסכנה".

אשכול היה ראש הממשלה ושר הביטחון מאז יוני 1963; דיין היה שר הביטחון מ-1 ביוני 1967. ההיגיון אומר, שהצלחתו העצומה של צה"ל במלחמה באה כתוצאה משנים של הכנות והתעצמות, ולא בתוך חמישה ימים. חוץ מזה, ראש הממשלה נושא באחריות העליונה - לרע וגם לטוב. תרומתו של דיין הייתה חשובה – הוא נסך ביטחון בציבור, הוביל את הממשלה לקו לוחמני, הנהיג את צה"ל בפועל בזמן המלחמה. אבל לתת לו את כל הקרדיט – זה רחוק מאוד מלהיות מוצדק. אם כבר, צריך לזכור שהייתה מלחמה אחת שכל-כולה באחריותו של דיין: מלחמת יום הכיפורים.

אוי, כמה רע לפלשתינים תחת שלטון ישראל. מדינה שמדכאת אותם באכזריות, גוזלת את אדמתם, משתמשת במים שלהם, חונקת את התפתחותם, דרום אפריקה של המאה ה-21, או מוטב – גרמניה הנאצית של המאה ה-21. העובדות שונות לחלוטין, ואני מדבר על עובדות שניתן למדוד במספרים חד-משמעיים. את הנתונים הבאים אנחנו חייבים לבן-דרור ימיני, בספרו המעולה "תעשיית השקרים".

תוחלת החיים ביהודה ושומרון קפצה מאז 1967 מ-48 שנים ל-75 – יותר מאשר ברוב מדינות ערב ויותר מאשר הממוצע העולמי. תמותת התינוקות ירדה מכ-160 לאלף לפחות מ-14. שיעור האוריינות בקרב הפלשתינים הגיעה לפני עשור ל-91% - הגבוה ביותר בעולם הערבי. ביוני 1967 לא הייתה ביהודה ושומרון אפילו אוניברסיטה אחת; כיום יש 11 אוניברסיטאות ו-32 מכללות. 643 יישובים פלשתינים מחוברים כיום למים, לעומת ארבעה ערב המלחמה. רצועת עזה היא השלישית בעולם בריבוי הטבעי.

את כל זה לא תראו בפרסומים האנטי-ישראלים והאנטישמיים של משמיצי ישראל בחו"ל ושל הכנופייה מרחוב שוקן. למה להראות שהכיבוש רק עשה טובה לפלשתינים? למה להוכיח ש"אחיהם הערבים" זנחו אותם לאנחות במחנות עלובים, בעוד "הכובש הציוני" קידם אותם בכל קנה מידה? ובקיצור: למה לקלקל את התעמולה על-ידי עובדות?

"לא ארץ נוכרייה לקחנו ולא [רכוש] זרים כבשנו, כי אם את נחלת אבותינו, אשר על-ידי שונאינו, בלא משפט, באיזה זמן נכבשה. ואנחנו, משהזדמן לנו, השבנו את נחלת אבותינו". זו הייתה תשובתו הגאה של שמעון החשמונאי לאנטיוכוס השביעי, אשר דרש לקבל בחזרה את יפו וירושלים. הציונות החילונית יודעת להעלות את המכבים על ראש שמחתה, וכדאי שגם תלמד מהם משהו: מלחמה על היהדות וגאווה לאומית.

זו בדיוק התשובה שלנו לגבי יהודה ושומרון. הפלשתינים יכלו לקבל אותן ב-1947, סירבו ובמקום זה עודדו מלחמה שמטרתה הייתה להשמיד את ישראל. ירדן החזיקה בשטח 19 שנים ולא חלמה אפילו להציע אותו לפלשתינים. מבחינת המשפט הבינלאומי, יהודה ושומרון אינם שטח כבוש, כי ירדן מעולם לא שלטה בהם בצורה חוקית. מדובר באזור שלמעשה היה נטוש: הבריטים יצאו, הפלשתינים לא לקחו, הירדנים לא קיבלו.

לעם היהודי, לעומת זאת, יש קשר של אלפי שנים לאזור הזה, שבו החלה ההיסטוריה שלו. ירושלים מעולם לא הייתה בירה של עם אחר; אפילו "ממלכת ירושלים" הצלבנית קבעה את מרכזה בעכו. המוסלמים הקימו בארץ עיר אחת ויחידה – רמלה; ירושלים הייתה בעלת קדושה אך חסרת כל חשיבות מינהלית ופוליטית, עיר נידחת בחלק הנמוך של המדרג העותומאני. מספיק לגמגם, מספיק להתנצל, מספיק להסביר. גם האמת היא אופציה: האזור הזה היה שלנו, חזר להיות שלנו ויהיה שלנו.

אי-אפשר לטמון את הראש בחול ולהגיד שהבעיה הפלשתינית תיעלם מאליה. בחוכמה בדיעבד, ההזדמנות הגדולה שלנו הייתה ב-1970: היינו צריכים לתת לאש"ף להפיל את המלך חוסיין ואז לקבוע – בצדק – שיש מדינה פלשתינית ממזרח לירדן. בחלום אידיאלי שכנראה אין סיכוי שיתגשם, זהו הפתרון גם כעת. הרי ירדן הייתה חלק מארץ ישראל המנדטורית וניתנה להאשמים – שבכלל באו מסעודיה – כפרס תנחומים על אובדן סוריה לטובת הצרפתים. רוב אוכלוסייתה פלשתינית, הטריטוריה היא פלשתינית, ולכן זוהי מדינה פלשתינית.

אבל בואו נחזור למציאות. הקמת מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון תהיה סכנה קיומית מיידית, ברורה ויום-יומית לישראל. היום לא צריך לדמיין כדי להבין במה מדובר. קחו את עזה ותעבירו אותה לחברון, בית לחם, טול כרם ורמאללה. קחו את הטילים קצרי הטווח שבידי חמאס ושימו אותם על ההרים הצופים לעבר נמל התעופה בן-גוריון. ונא לזכור, שהחמאס עלה לשלטון ברצועה בצורה דמוקרטית. שלא לדבר על יתר המרצחים שכבר צובאים על גבולותינו מדרום ומצפון, ואשר בשמחה רבה ישלחו את זרועותיהם לליבה של הארץ. וזה עוד לפני שהזכרנו את ההסתה הבלתי-פוסקת בצד הפלשתיני ואת הפרות ההסכמים הקיימים, שהופכות הסכם של קבע איתם לבלתי אפשרי בטווח הנראה לעין.

מצד שני, סיפוח של יהודה ושומרון על כל תושביהם, יעמיד בסכנה את הרוב היהודי של ישראל. יכול להיות שזו סכנה מדומיינת, אבל זה ממש לא הסיכון שכדאי לקחת – אפילו אם יש סיכוי של 10% בלבד שהוא יתממש. מצד שלישי, אזרחי ישראל המתגוררים ביו"ש מצויים כיום במצב כאוטי מבחינה משפטית וחוקית.

לכן, הפתרון הוא חזרה לתוכנית האוטונומיה של מנחם בגין משנת 1979, שזכתה להסכמת מצרים וארה"ב. ישראל צריכה להבהיר שזה מה שהיא מוכנה לתת; הפלשתינים לא רוצים – בעיה שלהם. בינתיים צריך לנהל את הסכסוך ובמיוחד ליצור שיתופי פעולה כלכליים, שיהוו תמריץ לשני הצדדים – ובמיוחד לפלשתינים – לשמור על שקט ויחסים תקינים, ישמשו כצעדים בוני אמון ויאפשרו אולי להניח יסודות לחיים של שלום ושכנות טובה.