סיפורו של ידלין - סיפורו של הנגב

אהרון ידלין יליד תל אביב (1926), עשה את שנותיו הראשונות במושב הקטן בן-שמן כבן להורים חלוצים מהעלייה השלישית. ילדותו עברה עליו במושבה רחובות ואת שנות נעוריו עשה בחיפה, שם הצטרף לתנועת "הצופים" שהיה בה לפעיל מרכזי שנים רבות. כבר בגיל 16 נשבה ברעיון החברתי הגדול ששמו "הקיבוץ" ונשאר נאמן לרעיון זה עד רגע כתיבת שורות אלו.

בבגרותו היה למזכיר גרעין הצופים להתיישבות "הצופים ב' - בארות" ושותף בסוד המבצע להעלאת 11 הנקודות (מוצאי יום הכיפור תש"ז) והיה בין מייסדי קיבוץ בארי. על-רקע מחלוקת פוליטית, עבר בשנת 1950 לקיבוץ חצרים ומילא שם תפקידים חברתיים-רעיוניים בקדנציות רבות. במקביל למד באוניברסיטה העברית כלכלה, סוציולוגיה והיסטוריה כללית.

במשך שנים רבות לאחר מכן היה לשליח הקיבוץ, התנועה, המפלגה והמדינה. הוא נכבש לרעיונותיו של דוד בן-גוריון ופעל לאורך כל השנים בכל תפקיד, לחיזוק הנגב. בשנת 2010 הוענק לו פרס ישראל על תרומתו החברתית הייחודית למדינה ולנגב.

בשנת 1974 ראיין יוסי ביילין את ידלין שאמר לו "אני רואה בפעילות הפוליטית מעורבות בענייני חברה, ביטוי של איכפתיות, ניסיונות לשאת באחריות ויסוד יצירתי. הפוליטיקה היא צירוף של שלושה אלה" נראה שמנעוריו הגשים ידלין את סיסמת הצופים "היה נכון" וסיסמת בית הספר הראלי "הצנע לכת". דוגמה לכך אפשר לראות כאשר נשאל באחד האירועים לאחרונה, מה הוא מאחל לעצמו השיב ידלין: שאפסיק להתרוצץ באוטובוסים.

בתמונת הכריכה של ספרו הביוגראפי רואים את ידלין צועד בלא היסוס לעבר ישיבה או פגישה, תחת זרועו קלסר וספר ומבע פניו אומר: נשמע, נשמיע ונעשה את הטוב ביותר עבור הנגב. רוני כוכבי כותבת הספר, דיווחה כי את הביוגרפיה (המשתרעת על פני 560 עמ') כתבה במשך 3 שנים וחצי, לאורכן נפגשה שעות ללא סוף עם ידלין, עברה על 18,000 רשומות, 200 תיקים בארכיון "יד-טבנקין" וחומרים נוספים המפוזרים בארכיון חצרים, בעיתונות הארצית ואצל אנשים פרטיים כולל הקלטות, ראיונות, סרטונים ועוד.

הספר חולק לשערים שנתחמו בשנים וכל שער כולל שליחות מרכזית ועשייה תנועתית-קיבוצית. דרך הכתיבה בה בחרה מציגה בפנינו גם את האיש ולבטיו וגם את עשייתו הציבורית רבת הפעלים הנמשכת למעשה, עד היום. במבוא לספר, ניתנו דבריה של הכותבת ומלאכת התקנת הספר, כמה עמודים של ידלין שהודה לכל אלה שתרמו לספר, ואחרית דבר, שם ביסס את חזונו כאדם וקיבוצניק בנגב. בשוליו של הספר נתנו גם קטעים שנכתבו על-ידי הבנים והנכדים; נכנס אף קטע הערכה וזיכרונות של ד"ר דן רונן, מפתח מפורט של הנושאים והאישים המופיעים בספר ואף צרור תמונות שחור לבן מעברו של ידלין.

ידלין עמד בראש הקבוצה שעלתה לנחביר (לעתיד קיבוץ בארי) בעת עליית 11 הנקודות במוצאי יום הכיפורים 1946. הוטל עליו לבחור 25 חברים ו 5 חברות "כפלוגה" שתצא להקמת הנקודה החדשה. ידלין עמד בפני לחצים, איומים של עזיבה ותביעה קולנית משום שכולם רצו לצאת ראשונים.

פעם ראשונה ואחרונה בחייו בה עשה "פרוטקציה" אישית ושילב עצמו בראש הפלוגה היוצאת. בשבועיים הראשונים הוקמו חדר-האוכל, שני צריפים, מקלחת, מכבסה והמקום גודר. כשהוסברה להם חשיבות מקום העלייה נאמר כי הם קרובים לעזה, קרובים לגבול מצרים וקרובים למכרות הגופרית אותם ינצלו תעשייתית בעתיד. בליל העלייה (מוצאי יום כיפור תש"ז) הלכו החבריא ברגל, בלילה מבארות יצחק ומיד החלו בבנייה.

למחרת ביקר אותם איש המשק של "הקיבוץ המאוחד" ודיווח להם שעוד 10 נקודות קמו בלילה בכל רחבי הנגב. הצעירים בנחביר שלא ידעו על כך כלום, היו המומים וגאים. עוד הסביר להם שאת הואדיות והחריצים בקרקע הלס שנראו בכל מקום ניתן לשטח באמצעות טוריות. הייתה זו תשובה בלתי מקצועית לחלוטין משום שנדרשו אחר כך מאות שעות כלים מכאניים ליישור הקרקע בנקודה. בארי הוקמה אם כן, לפי תאורו של ידלין "כחומה ומגדל" (בדומה לחניתה בשנת 1938) אך ללא חומה וללא מגדל.

פוצ'ו חיבר שיר על מבצע הגבורה: "עשר נקודות ונקודה/ היום זה נשמע כאגדה/תקומה, קדמה כפר דרום/משמר הנגב, איזה חום/סופות אבק ולבטים/גלאון, שובל ונבטים/ אורים, נירים, חצרים/ ובארי מול מכרות הגפרית/איזה התנחלות פראית/ביום זה נשמע כאגדה/עשר נקודות ונקודה". ידלין תאר את התחושה העיקרית של 30 הצעירים: "עשיית היסטוריה ומתן הנגב למדינה העתידית".

הצעירים סברו אז שהבריטים לא פינו את המקום משום שהתברר להם כי יש 11 נקודות ולא רק בארי. היום כמובן, לאחר מחקרים רבים שהתפרסמו בנידון, אנו יודעים שהיו כמה סיבות לאי פינוי הנקודות: החשש מעימות עם ארה"ב; הפתעה רבתי; אין יכולת להתנגד על-פי המנדט לתחנות ניסיון חקלאיות; וביטחונם של הבריטים כי יישובי יהודים בנגב יחזקו את אחיזתם בשטח הערכות זה, השומר על הדרך לאינטרסים שלהם בתעלת סואץ.

העבודה העיקרית והבלעדית שהכניסה כסף הייתה - הנחת קו המים ונטיעת יערות הקק"ל. המתיישבים בנחביר החלו לכבד את הבדואים השכנים ורכשו תמורת כסף זיכיון על שאיבת מים מבאר בדואית קרובה במקום למשוך כל יום 4 קוב מבארות יצחק. ידלין כמזכיר, משלב עבודה על קו-המים ופעילות חברתית במקום וציבורית בקרב הצופים.

כפי שידלין מספר, הם הם ששמעו את חברי "ועדת אונסקו"פ" שטענו כי קו המים הוא שייתן את הנגב למדינה היהודית. בקיץ 1947, שהייתה שנת בצורת קשה, גבר הייאוש וגידולים חקלאיים נכשלו. אך מאידך-גיסא, הייתה זו גם שנת תקוות: נערכה "חתונה משולשת" ראשונה בנחביר. היא התקיימה בחורשה, מאתיים מטר מגדר הקיבוץ והופיעו שם רפאל קלאצ'קין ושלישיה מקומית.

ידלין "המפא"יניק בדעותיו" החל לחוש כי הוא נדחה על-ידי חברי מפ"ם והקיבוץ המאוחד בנחביר ובקשתו לצאת ללימוד הוראה נדחית. בשלהי 1947 הוא חוזר לפעילות בקרב "הצופים" והחל ללוות באופן חינוכי הכשרות המגויסות לפלמ"ח. בוגריו/חניכיו הקימו לאחר המלחמה את הקיבוצים רעים, יפתח ויראון. בשנת 1949 מפרסם ידלין מאמרים ומציג עמדה שאינה מקובלת "בקיבוץ המאוחד" - שעיקרה, במקביל להקמת הקיבוץ יש לדאוג לרווחת הפרט וקידומו האישי.

הוא אומנם היה בעד כינונה של חברה סוציאליסטית בעלת חזון ציוני אך בו בזמן עליה, לאפשר לפרט להתקדם בתחומו כולל לימודים אקדמאיים ועבודות חוץ - עמדות שנתפסו אז ככפירה בעיקר. ידלין תמך בפיתוח התעשיה כמשלימה את החקלאות, שוב מחשבה ודיבור שהרגיזו רבים, והוא אף התפשר ומוכן היה (כמורהו בן-גוריון) להעסיק פועלים שכירים בתעשיה ובדרך זו לתת להם פרנסה ולקלטם בערי הנגב. מצבו הפוליטי-חברתי מכריח אותו לבקש מקום הקרוב לעמדתו הפוליטית והוא עובר בשנת 1950 לקיבוץ חצרים.

נבחן עכשיו תחנות אחרות בחייו. בשנת 1962 הוא לא נבחר לכנסת ויוצא להשלים את התואר השני בירושלים. התזה שבחר: השוואה בין שלוש מהפכות (קרומוול, נפוליאון וסטלין) ומצא שהדמיון רב ביניהן בעיקר בעובדה שהן נכשלו ובסופן קם דיקטטור צמא דם. למסקנה זו הגיע מי שהיה מצוי היטב בכתבי ברנר, כצנלסון והוגי דעות סוציאליסטים אירופים.

באפריל 1964 הוא נכנס לכנסת ול' אשכול הציע לו את תפקיד סגן שר החינוך במקומו של עמי אסף שנפטר. המינוי אושר ביוני 1964 וידלין החל לחרוש את המשרד ולבדוק את הנהלים והתכנים מן היסוד.

דידי מנוסי כתב אז מקמה לסגן השר: "ותתחיל לנהל את המשרד/ החינוך במלוא מרץ ואון/ והמניסטר עסוק בעסקי-/פרשות, מפלגות ומנגנון/והסגן הוא בעצם האיש/המחליט ונותן את הטון./אם אינך מאמין לדברי/קח דוגמה מסגן שר הביטחון/" המחבר התכוון לפרס שכסגן השר שניהל את מערכת הביטחון. ידלין שירת 18 שנה בכנסת ובממשלה ותמיד בתחושת שליחות. שבע שנים וחצי היה סגן השר.

במשך הזמן נוספו לתחומי אחריותו הספורט והתרבות. כאחראי לספורט ניסח את חוק "ההימורים בספורט; בכנסת השישית היה חבר ועדת חוץ וביטחון; הקים את "החינוך המשלים"; הכיר בחשיבות ותקצב את תנועות הנוער החלוציות; הקים את "האגף לתוכניות לימוד" בסיוע מיטב המומחים בתחומי הפיסיקה אנגלית מתמטיקה ועוד. סייע לחברה להגנת הטבע ותוך כדי כך כתב את ספרו "המטרה תנועה - לברור רעיון הסוציאליסטי, שיצא לאור בשנת 1969. כמו-כן ייסד עם מלומדים נוספים את כתב העת "עתמול" וייסד את "המרכז למורשת העדות".

בשנים 1972 - 1974 משמש ידלין כשר החינוך. הוא מקבל ברכות בלי סוף אך המרגשות ביותר האלו המגיעות מחברי קיבוצו - חצרים. כותב צביקי קרן: "..שלושים שנה ידענוך - ואתה בהליכותיך צנוע, במחשבתך נמרץ ועז, ולא נעלם ממנו גם עתה, כי לא מהרת לשלול שלל ולא חשת לבוז בז..." צניעותו של ידלין הייתה תמיד, כרטיס הביקור שלו.

יותר מאוחר הוגדר משרדו כמשרד החינוך, התרבות והספורט וההתאחדות לכדורגל. במקביל הוא נותן את אונו לבית ברל, תיאטרון באר-שבע (שנוסד בשנת 1973), למכון בן-גוריון, מתמנה ליו"ר האגודה על שם יאנוש קורצ'אק, ואף שימש לפי בקשת גולדה מאיר כמזכ"ל מפלגת העבודה. בתפקיד זה בישר לגולדה מאיר על תוצאות ההצבעה האישית הראשונה ב"עבודה" בה גבר רבין על פרס בשנת 1974.

בסופה של תקופה זו, הוא יוצא עם עדה אשתו ללמודים באוניברסיטת הארוורד. בארצות הברית. בעת שהיה לסגן יו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון אמר עליו אבישי ברוורמן: "אהרון ליווה אותי 16 שנים במהפכה שהובלנו בבאר-שבע,...ואני הייתי מתקשר אל "אהרון הכהן" שירוץ, והוא היה רץ ומפשר בין כולם. אבל תפקיד אחד ומיוחד היה לו: כל השנים הוא האחראי על הסטודנטים ..."

כגמלאי רק הגביר ידלין את פעילותו במוסדות, ארגונים ועמותות. כך למשל הוא משמש יו"ר ועד הנאמנים של קרן פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול, וזאת הוא עושה מאז שנת 1985; כבר למעלה מ-25 שנה הוא משמש כיו"ר מוסד "ביאליק" הידוע בפרסום מחקרים רציניים ומוקפדים; ידלין משמש כיו"ר יד טבנקין, מוסד מחקרי-תיעודי מרשים ועיקר תפקידו בגיבוש דרכי העבודה, השגת תקציבים וייצוג; בין יתר העיסוקים הוא משמש גם כיו"ר בית-יציב, אשר לאחרונה התאחד עם פארק המדע וקרן רש"י והעירייה ממנים את הפעילות השוטפת.

ידלין מקובל על כל הצדדים כיו"ר וכאיש הנגב המקדם ללא לאות את פרויקט בית-יציב המורחב; באוניברסיטת בן-גוריון משמש כסגן יושב-ראש הוועד המנהל ויו"ר הוועדה לענייני סטודנטים; יו"ר ועדת פרס לאה פורת לאמנויות הבמה; יו"ר קרן המלגות במועצה האזורית בני-שמעון שם בנאום מרתק חזר על הצורך של חברי הקיבוצים כחקלאים טרודים להתפנות ליצירה האמנותית החשובה לעין ערוך; יו"ר פסטיבל הסרטים "עין יהודית" באשקלון; יו"ר האספה השנתית של ועד ראשי המכללות האקדמיות; יו"ר הוועד המנהל של מוזאון הדואר והבולאות; וכן חבר בארגונים ובמוסדות (שחלקם הוזכרו כבר לעיל): המכון למורשת בן-גוריון והמדרשה; תיאטרון באר-שבע; המכון לתכנון מדיניות העם היהודי; עמותות שונות; חבר דירקטוריון הקק"ל; ועוד ועוד. אהרון שעבר כבר 90 מגיע לעיתים בתחבורה ציבורית, אינו מבקש דבר עבור תרומתו ובכל מפעל כזה הוא בוחן, כך לפי דבריו, את התועלת לנגב ולמדינה.

לאחר קריאה מאומצת מתרשם הקורא כי ידלין לא רק מספר על האירועים החשובים בנגב שעיצבו אותו כפי שהוא היום מאז 1946 אלא, ובעיקר בכך, הוא מנסה להקיש מהאירוע אל זרימת האירועים ההיסטוריים ולבחון באיזו מידה הוא תרם לחזון העל - פיתוח ויישוב הנגב.

כלומר, אין להסתפק באמירה כגון - הייתי שם, לחמתי שם, ישבתי בוועד המייסד וכולי אלא חובה על תושב הנגב להיאבק ללא לאות ובאופן יומיומי על קיומם התקין של המוסדות הארגונים ומכוני המחקר כדי שהללו לא יהוו רק אכסניה למצטיינים המחפשים דרך להגיע ל"טופ" העולמי אלא - להסתייע בכישרונם היצירתי והמחקרי להפוך את הנגב לבית ערכי, מכובד וראוי לדורות הבאים. ועל כך ידלין - קבל ברכתנו כקוראים ואזרחי הנגב.

רשימת הפרסים החשובים בהם זכה ידלין:
1982- אות יקיר הנגב.
1988 - ד"ר לשם כבוד, אוניברסיטת בן-גוריון.
2005 - פרס בן-גוריון, יד בן-גוריון, שדה בוקר.
2010 - פרס ישראל למצוינות בחברה.