רוסטביף טעים כמו של אימא

מוקדש באהבה ובתודה לשולמית (פרידל) הי"ו

בימי חמישי בשבוע, כשאיתן (עו"ד איתן שניר - בשבילכם) ואני שקודים היינו על לימודי המשפטים ורעדנו מפחד שיעיפו אותנו מהלימודים מהפקולטה למשפטים - בימים הרחוקים ההם - באוניברסיטת בר-אילן, אליה התקבלנו (לאחר מיונים קפדניים ואכזרים) רק חמישים - חמישים!!! - סטודנטים בלבד, הייתה אמם המוכשרת והאהובה של איתן ופרופ' (דהיום) לרפואה, משה שניר - המומחה המוכר והמפורסם לרשתיות עיניים של ילדים - מכינה לנו סנדוויצ'ים נפלאים של בשר כבוש, שהיה קראה לו בשם: "פייקלפלייש". לימים למדתי דעת שבאנגלית קוראים אותו בשם - קורנביף. כך הצלחנו לעבור בשלום ימי המתח בתקופת ההישרדות האמיתית שלנו (לא זו המצחיקה ומפלסטיק של הטלוויזיה המסחרית) והמשכנו בשנת הלימודים השנייה בפקולטה המלחיצה הזו, באוניברסיטת בר-אילן.

לימים, למדתי דעת שמדובר במאכל המורכב מבשר שעבר כבישה ושמו באנגלית "קורנדביף" - "קורן" הוא "חלקיק קטן" מתייחס לגרגרי המלח או הסלפטר המשמש בהחמצה, ו"ביף" - בשר בקר - מתייחס לסוג הבשר. הקורנביף הגיע לארה"ב ולקנדה עם המהגרים האירים, כאשר הוא נאכל, בעיקר, ביום פטריק הקדוש.

יוקרתו של בשר הקורנביף בארה"ב ועוניים של המהגרים, גרם להחלפת בשר החזיר, בבשר בקר ובבישולו. המאכל הושפע מהמטבח של המהגרים היהודים שגרו בסמוך. בביקורי האחרון, בלואר איסט סייט, בניו-יורק, שוב לא מצאתי שם קורנביף כשר. מצאתי אותו רק במעדנייה אחרת במרכז מנהטן (על כך נרחיב בכתבה אחרת ונפרדת). הקורנביף היה בשבילי בית-הספר למתקדמים. תודות לו הכרתי את "בן דודו" - הרוסטביף. כשנדנדתי לאימא, עליה השלום וסיפרתי לה על הקורנביף הנפלא שהכינה לנו פרידל הי"ו, אמם של איתן ומשה, הפשילה היא שרוולים והחליטה להשיב מלחמה. כך גיליתי יש מתחרה לקורנביף. כן. כן. כוונתי לרוסטביף, שהינו טעים - לפחות כמו - ורטוב יותר.

אז אחרי שנקניקי "אס" חדלה להתקיים ולייצר רוסטביף או קורנביף, לא מצאתי עוד מקום ראוי, להתכבד בו ולרכוש בו קורנביף או רוסטביף, עד שאבי שחף הצדיק, מ"הסנדביץ' של איציק ורותי", הכיר לי את עופר מ"ממרכז הפסטרמה". שם, באמצע של יום חול אפור ושיגרתי - ברחוב מרחביה 6, בתל אביב - כשנגסתי בסנדביץ' שהיה מורכב מלחם כפרי גס וטעים להלל, שבין שתי פרוסותיו, נחו - מעדנות - בסוג כזה של פינוק, כמה וכמה נתחי רוסטביץ ורדרדים, לחים במידה הראויה ומתוקים למראה - שמעתי, פתע פתאום, קול שירת מלאכים. דימיתי אפילו שמוע האודה "אל השמחה" של המשורר, פרידריך שילר. נכון שהעיבוד לאודה, שכלל לודוויג ואן בטהובן - בפרק הרביעי והאחרון של הסימפוניה התשיעית - הינו חסר מילים, אבל מי צריך, בכלל, מילים, כשהצקצוק המאושר של השפתיים הצוחקות והעיניים הקרועות מתדהמה, היו תחליף אדיר, למילים החסרות?

רגע. רגע. אני מתנצל. לא באתי לעסוק בענייני פיוט ושירה, אלא בענייני אכילה לשמה. סליחה, נסחפתי. אז בואו נחזור לעניינים. אחרי שעופר מ"ממרכז הפסטרמה" חתך עבורי כהנה וכהנה כמה פרוסות רוסטביף, בעובי הנכון ועטף אותם בנייר פרגמנט, הגיעה השאלה הצפויה ובעיקר - בעיתוי הנכון - "אתה רעב?". הסתכלתי בו, באותה שעת בוקר מאוחרת, בתדהמה ולא הבנתי מהותה הת'שאלה הזו, שנשאלתי. "מה זה רעב?", ספק שאלתי, ספק עניתי לו, בנביחה חדה של כלב מורעב, שהיה בהסגר, לפחות שבוע ימים. "אני קרוע, מרעב", הוספתי והדגשתי. עופר חייך, הושיט לי, כצ'ופר, חתיכה מנקניק הלשון, האדיר והנפלא שלו והחווה בידו לכיוונה של מרתה. והוא - הוא ידע, למה.

מרתה פנתה לעברי ורק שאלה: "בגט או לחם?" והוסיפה ושאלה: "מיונז? חרדל?". מיונז אני שונא, אז הצבעתי על בקבוק החרדל ד'זון עם הגרגרים שניצב על הויטרינה. בחרתי בלחם ולא הצטערתי, בכלל. מרתה דפקה כמה פרוסות רוסטביץ מתוקות וורדרדות בסנדביץ', מרחה - בנדיבות - הרבה, הרבה חרדל והכניסה הלחם לטוסט. פתאום הצטרף גם יוסי לחגיגה ושאל: "כרוב כבוש? מלפפון חמוץ?". השבתי לו, "גם וגם".

טוב, אז אני לא אעכב אתכם הרבה. על הסנדביץ' הקלוי שהוגש לי על צלחת, כשלידו כרוב כבוש ומלפפונים חמוצים, תוצרת בית, אפשר לומר כל מזמורי ספר תהילים, בנשימה עצורה עד תום פיוט ק"ן. המחמירים יכולים להוסיף גם פיוט קנ"א, מתרגום השבעים. מה יש להגיד. פשוט מלה אחת וזו - א-ד-י-ר! פתע פתאום כשנגסתי בכרוב ובמלפפון החמוץ, נזכרתי בבני דודים שלו, שטעמם בא לפי - כשסיימתי לימודי המשפטים ונסעתי לנוח בניו-יורק המעטירה. שם, בלואר איס סייד, הבנתי משמעות המשפט הניו-יורקי: "מלפפון חמוץ, בלחם שיפון יהודי עם קורנביץ או רוסטביץ". מוכר החמוצים היהודי הקשיש, ניצול השואה, חייך אליי, בפה חסר שיניים, כשעיניי נצנצו, בהנאה יתרה מחמיצותם הנפלאה והמופלאה של החמוצים וזרק לעברי, באנגלית שבורה המשפט: "פיקלס, מייק יו סקסי? הא?".

יוסי הושיט לעברי כוסית ליקר דובדבנים, מהסוג שאחינו ההונגרים-רומנים, מהארץ של דרקולה - טרנסילבניה, הכינו, או אז, בימים הטובים של קודם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ומאז, ממשיכים הם במסורת נפלאה זו. מה להגיש לכם. בכיתי מאושר. בפעם השנייה כשבאתי למקום, מרתה הכינה לי סנדביץ' בשרי, בבגט. עד היום לא החליט חבר המושבעים - שהרכבתי, לצורך דיון בסוגיה, מה טעים יותר: רוסטסביץ או קורנביף, בלחם או רוסטביף וקורנביף, בבגט, מה טעים יותר. אני מתכוון להכריז על חבר המושבעים, כחבר מושבעים תלוי ועומד. ארכיב, הרכב חדש. זהו זה. המלאי של הרוסטביץ שקניתי אצל עופר, הולך להיגמר לי וחיסלתי כל הבקבוק של הליקר. צריך לחדש המלאי.

אם אתם רוצים להיות גם אתם חלק מהחוויה, אז אוצו-רכוצו ל"מרכז הפסטרמה", רחוב מרחביה 6, תל אביב; טל': 03-6827474 וחפשו חנייה, מראש. אין צ'אנס למצוא חנייה, ברחוב העמוס הזה.