1. עובדת היסוד בפרשת אליעזר פישמן היא שעסקיו קרסו. אין לו מאיפה להחזיר 4 מיליארד שקל, וגם לא 2 מיליארד ואפילו לא מיליארד. מי שחושב שלא תהיה פה תספורת - שוגה באשליות במקרה הטוב, או פופוליסט מוכר אשליות במקרה הרע. כפי שאמר וינסטון צ'רצ'יל בהקשר אחר, את העיקרון תפסנו; עכשיו נשאר לקבוע את המחיר.

בהסכם העקרונות בין פישמן למנהל המיוחד, עו"ד יוסי בנקל, נקבע שהתשלום יהיה לא פחות מ-140 מיליון שקל ולא יותר מ-400 מיליון שקל. בנקל טען שחובותיו של פישמן מתקרבים ל-4 מיליארד שקל - כך שזוהי תספורת של 90%. פישמן עצמו טוען שהחוב נטו הוא 1.8 מיליארד שקל - כך שהתספורת היא 78%. המחיר יהיה גבוה, ללא ספק. השאלה היא מהן החלופות.

2. בתחילת הדרך הציע פישמן לשלם 70-50 מיליון שקל. לטענתו, אלו הם הנכסים האישיים שנותרו בידיו. מותר לשער שהייתה זו הצעת פתיחה בלבד. מצד שני, אם היו לו נכסים גבוהים פי עשרה - הוא לא היה מעז להתחיל כל כך נמוך. ניחוש פרוע: יש לו בערך 100 מיליון שקל. אבל לא בטוח שהכל שלו - וזה מתחיל את התסבוכת.

הווילה של בני הזוג פישמן בסביון רשומה על שמה של טובה פישמן. לגיטימי. אם לא ניתן להוכיח שהרישום נעשה קרוב לקריסה - אי-אפשר לגעת בה. כנ"ל לגבי הווילות של אייל פישמן, רונית פישמן-אופיר וענת מניפז. אין חולק שהן ניתנו להם לפני שנים רבות. בנקל טוען שהיה זה חלק מתכנון ליום סגריר - אבל הוא יתקשה להוכיח זאת בבית המשפט.

מניות רבות בחברות המשפחתיות שייכות אף הן לרעייתו של פישמן ולילדיו. גם זה לגיטימי ואפילו מקובל כאשר מדובר בחברות מסוג זה. אין שום יכולת משפטית לתפוס את המניות הללו ולממש אותן לכיסוי - חלקי ככל שיהיה - של חובות פישמן עצמו. כל עוד לא ניתן להוכיח שההעברות היו הברחת נכסים, וכנראה שהן לא היו, אי-אפשר להכריח את הארבעה לתת אותן.

3. אז למה הם כן מתנדבים כביכול לתת מניות העשויות להיות שוות 300 מיליון שקל? ראשית, יש עניין של נאמנות משפחתית - והבה לא נוציא מן התמונה ערך חשוב שכזה. שנית, וכנראה זה העיקר, הרעיה והילדים מקבלים תמורת ההעברה פטור מתביעות עתידיות. יש לזכור שהם היו דירקטורים בחברות המשפחתיות הקורסות וחלקם גם בחברות הציבוריות, ובהחלט יש מקום להרבה שאלות על האופן בו התנהלו.

כאשר חברה מתמוטטת, ניתן לנסות ולחייב את נושאי המשרה בה - לצד בעליה - בנשיאה בחלק מחובותיה ואפילו בכולם. זה מאוד לא קל, בשל העיקרון היסודי ולפיו חברה היא ישות נפרדת מבעליה ובוודאי ממנהליה. אולם אם ניתן להוכיח שהניהול היה רשלני - שלא לדבר על תרמיתי - אפשר להשיג חיוב אישי.

מדובר בהליך משפטי ארוך וסבוך, שקרוב לוודאי שיסתיים רק בבית המשפט העליון. זה מסביר מדוע הפישמנים מצד אחד ובנקל מצד שני מעדיפים לסיים את העסק כאן ועכשיו. שני הצדדים יחסכו כסף וזמן, שני הצדדים יקנו סיכון, קופת הכינוס תקבל סכום נאה ובני המשפחה לא יחששו מאובדן נכסים בהיקף גדול עוד יותר.

4. זהו היתרון העיקרי שאמור להיות להסדר שמציעים פישמן ובנקל לנושים - הבנקים ורשות המיסים. במקום להסתכן בהליך שאולי יניב יותר כסף בעוד עשור, סוגרים עניין עכשיו. במקום להוציא מפישמן עצמו רק 100 מיליון שקל, מקבלים מכל המשפחה 400 מיליון. נכון, עדיין תספורת ענקית - אבל לא קרחת מוחלטת.

אז למה הבנקים מתנגדים? משתי סיבות: עניינית וציבורית. מן הבחינה העניינית, ההסדר מבוסס במידה רבה על תחזית לפיה בעוד חמש שנים יהיו חברות פישמן רשתות וא.ט קירור שוות 260 מיליון שקל - פי 6.5 משוויין כיום. כלומר, בכל מקרה רוב הכסף יוזרם רק בעתיד, והוא ממש אינו בטוח. אם כך - אין הבדל גדול בין ההסדר לבין ניהול הליכים משפטיים. חוץ מזה, למה שהחברות יישארו בידי פישמן עוד חמש שנים? מה, הוא ומשפחתו כל כך הצליחו בניהולן? הבנקים יכולים לממש את השעבודים, לתפוס את החברות ולנהל אותן בעצמם.

מן הבחינה הציבורית, הבנקים צריכים להצטייר כמי שדואגים לכספי הלקוחות ובעלי המניות. באווירה הפופוליסטית המתהלמת, אותה מזינים חברי כנסת וכל מיני רגולטורים מטעם עצמם, הבנקים נמצאים במגננה. וזה לא שהם צדיקי הדו בסיפור הזה; אין ספק שפישמן קיבל יותר מדי כנגד מעט מדי. מצד שני, כל עסק - ובכלל זה בנקאות - כרוך בסיכונים, שבלעדיהם לא יהיו שום עסקים. מדובר בתמונה מורכבת - שאינה מעניינת את התקשורת ובוודאי שלא את הפוליטיקאים. לכן, הבנקים חייבים להיראות כאילו הם עושים כעת את מה שלא עשו בימים הטובים של פישמן: לוחצים אותו.

מנהלי הבנקים יודעים טוב יותר מכל אחד אחר מהו המצב האמיתי של משפחת פישמן. קרוב לוודאי שהם יודעים, שאי-אפשר לקבל הרבה יותר ממה שמוצע בהסדר. אבל הם צריכים את העמדת הפנים כדי לנסות ולדחות - ואולי לדחוק - את השאלות על ההתנהלות שלהם.

5. ההימור שלי: בסוף יהיה הסדר. עם מהמורות, עם יותר כסף, עם כיפופי ידיים, עם שבירות כלים, עם איומים - אבל יהיה. למה? כי זה הרע במיעוטו לפישמן ולנושיו. הציבור - וזה אומר כולנו - כבר הפסדנו שם מיליארדי שקלים: ההפרשות כבר בוצעו, והבנקים כבר גבו מאיתנו יותר ריבית ויותר עמלות כדי לכסות אותן.

השאלה העיקרית שצריכה לעניין אותנו היא האם הלקחים הופקו. את זה כנראה לא נדע, משום שהסדר משמעותו שלא יהיו חקירות. פישמן אמור לקבל בסיומו הפטר מחובותיו, וכאמור - ממילא אין יותר כסף לגבות, כך שאין טעם לבזבז משאבים על בדיקות שלא יעלו דבר. אולי פה ושם ייתבעו עוד דירקטורים בחברות הציבוריות שלו, אבל לא משם יגיעו התשובות ובוודאי שלא משם יגיע הכסף. כל שיישאר לנו לקוות הוא, שזה לא יקרה שוב. איכשהו, זו נראית תקוות שווא.