"לאחר עיון בבקשה, אין בידי להיעתר לה, חרף האהדה הטבעית למצוקתו של המבקש וגם לאמו הנושאת בנטל היומיומי הכבד הכרוך בטיפול בו". דבריו של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, בהחלטה שגרתית לגמרי שנתן השבוע, ושכמוה יש רבות מדי יום. אך מבין שופטי בית המשפט העליון, דומה שרק אצל רובינשטיין המילים האנושיות הללו באות בכזו טבעיות.

אפשר להגיד הרבה בשבחו של רובינשטיין, המסיים בשבוע הבא (13.6.17) למעלה מ-40 שנות שירות ציבורי במגוון תפקידים רחב ביותר - וכל השבחים הללו יהיו במקום. גם על 13 שנותיו כשופט בבית המשפט העליון ניתן לחלוק לו שבחים רבים. יהיה מי שיצביע על רוחב היריעה והעומק של פסיקותיו - אין נושא בו לא עסק, ובשנים האחרונות לא היה פסק דין חשוב אחד שלא נטל בו חלק משמעותי. יהיה מי שיציין, כי רובינשטיין תמיד תורם משהו, אפילו כאשר אינו כותב את עיקרו של פסק הדין - אם זה בחוות דעת נרחבת משלו, אם זה בכמה שורות המבליטות נקודה זו או אחרת. הדירוג של News1 לימד, כי בשלוש השנים האחרונות - רובינשטיין הוא הפורה ביותר בין שופטי בית המשפט העליון בתחום הפסיקה.

אחרים ידברו על תרומתו העצומה להנחלת המשפט העברי: כמעט בכל פסק דין שלו, הוסיף רובינשטיין תמונה נרחבת של ההלכה והראה כיצד ניתן ליישם אותה בכל תחומי החיים המודרניים. יש מי שישים לב לידע העצום שלו וליכולתו לצטט מקורות עדכניים בכל נושא; וניתן לראות היטב שהידע הזה שייך לו-עצמו ואינו תוצר של עבודת לשכתו. רובינשטיין גם נענה ברוחב לב להזמנות להשתתף באירועים, למרות העומס העצום המוטל עליו וגם כאשר סעד את בתו המנוחה על ערש דווי. יש שיזכירו את הביטויים האהובים עליו: "גם לשכל הישר יש מקום של כבוד במועדון", "בית המשפט העליון בשבתו כגננת", "מבלי לפגוע חלילה".

כל זה, כאמור, נכון ומוצדק - ומן הסתם ייאמר במעמד הפרידה מרובינשטיין וסביב האירוע. אני מבקש להפנות את תשומת הלב להיבט אחר: האנושיות של רובינשטיין, החמלה שלו, הרגישות שלו. באידיש קוראים לאדם כזה "מענטש". מילולית, התרגום הוא "בן אדם" - אך זה הרבה יותר. זה כל אותן תכונות שציינתי, ואפילו מעבר להן. אין זה מפתיע, ששני פסקי הדין שיוקראו במעמד הפרידה יעסקו בזכויותיהם של אנשים מוחלשים: מרחב המחיה המגיע לאסיר והחפצים שמותר למסתננים להחזיק במתקן חולות.

קווי האופי הללו באים שוב ושוב לידי ביטוי בכמה מילים, שרובינשטיין ממש אינו חייב להוסיף - אבל הוא אומר אותן בכל זאת, מה שמלמד על הכנות של הדברים. כאשר הוא אומר שלצערו אינו יכול להיעתר לבקשה - אזי הוא באמת מצטער שלא ניתן לעזור. כאשר הוא אומר שתיקי אימוץ מדירים שינה מעיניו - אז הוא באמת לא ישן בלילה. כאשר הוא מדבר על "חיבת המשפט העברי" - אז הוא באמת אוהב אותו. וכל זה לא מפריע לו לחתוך את הדין בנחרצות, למתוח ביקורת היכן שצריך, לומר גם מילים קשות במקום הנכון.

כאשר רובינשטיין מגלה רגש בפסק דין, זה אמיתי לגמרי. אני נזכר במקרה כאוב של הורים שכולים, הבטוחים שבנם שנפל במלחמת יום הכיפורים אינו קבור תחת המצבה הנושאת את שמו בהר הרצל. הם ביקשו לפתוח את הקבר כדי לערוך בדיקות, אך רובינשטיין דחה את הבקשה. ואז הוסיף, שהיה אומר את אותו הדבר גם לבני משפחתו שלו אם היו מבקשים זאת. אחרי זמן מה פגשתי אותו ושאלתי על כך. הוא סיפר, שדודו נהרג במלחמת השחרור ולכן הוא יודע מהו כאבה של משפחה שכולה. ושוב: רובינשטיין הרי לא היה חייב לומר זאת, וכמעט כל שופט אחר היה מסתפק בקביעה המשפטית. אבל אצלו - רגש ההשתתפות הוא אמיתי והרצון לחבק הוא מכל הלב.

הנה עוד מקרה. נוכל השתלט במרמה על דירתו של הכנר שלמה מינץ ומכר אותה לזוג קונים תמימים, שאיבדו כמובן את כל כספם. רובינשטיין קבע שעליהם להחזיר למינץ את הדירה, אבל הוסיף ש"פתרון קנייני מסוג 'הכל או כלום' יוצר תוצאה קשה, במישור האנושי בראש וראשונה". הוא עשה שמיניות באוויר כדי לקבוע שהרוכשים יוכלו להתגורר בדירה עוד שנה ללא תשלום, ואף מצא דרך לפיה על מינץ לשלם להם 110,000 שקל.

יש בישראל בכלל ובבית המשפט העליון בפרט שופטים מעולים, שהם גם משפטנים משכמם ומעלה וגם בני אדם מבריקים ומשכילים. שופטי העליון מצטיינים בדרך כלל גם באישיותם. דווקא בסביבה שכזאת, האנושיות של רובינשטיין בלטה עוד יותר - וזה מה שהכי יחסר אחרי פרישתו.