אני חובב ספרי ציטטות. אחד החלקים הפופולריים בספרים כאלו הוא מה אמרו ועשו אנשים ידועים, וכיצד הדברים והמעשים התבררו ששגויים לחלוטין. זה מתחיל משבחים שחלק וינסטון צ'רצ'יל לבניטו מוסולוני, ומגיע עד הבוז בו התקבלו כוכבים-לעתיד בתחילת דרכם. חלק נפוץ נוסף הוא כיצד פוליטיקאים שינו את דעתם מן הקצה אל הקצה, לעיתים בתוך שנים ספורות.

חומר הקריאה הזו מעניין ולעיתים קרובות גם משעשע, אך לרוב הוא אינו עושה צדק ומהווה חוכמה בדיעבד. זאת ועוד: כאשר מראים רק את הטעויות הללו, מתעלמים מן הפעמים שבהן אותם אנשים צדקו. יכול להיות שהמו"לים שסירבו לפרסם את יומנה של אנה פרנק, סירבו גם לפרסם ספרים אחרים שהתגלו ככישלון מוחלט. ומי שחשב שקלארק גייבל לא יודע לשחק, מן הסתם פסל הרבה שחקנים שבאמת היו פלופים.

גם שינוי דעה אינו סיבה ללעג. "רק חמור אינו משנה את דעתו" – אמר משה דיין, והוא צדק. הנסיבות משתנות, המציאות משתנה, האחריות משתנה. הדברים נכונים בעיקר כאשר קיים פער בין דבריו של פוליטיקאי כאשר הוא באופוזיציה לבין מעשיו כאשר הוא בשלטון. לאופוזיציונר נורא קל: הוא צריך רק למתוח ביקורת, לעיתים קרובות על סמך מידע חלקי או חוסר מידע בכלל. לעומתו, מי שיושב ליד ההגה – מקבל את כל המידע הנחוץ וצריך לשאת באחריות על מעשיו. הכי פשוט בעולם להגיד שצריך להפציץ או לא להפציץ כור אירני; כאשר אתה ראש הממשלה, האחריות על התוצאות של החלטה לכאן או לכאן – על כל חיי האדם הכרוכים בה – מוטלת עליך.

דונלד טראמפ הוא דוגמה בולטת לפערים שבין הדיבורים שלפני הבחירות לבין המעשים שלאחריהן. אבל אצלו הבעיה היא הפוכה מהרגיל: היא איננה במה שטראמפ אינו עושה, אלא במה שהוא כן עושה.

ניקח את הדבר הכי קרוב לליבנו: העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. למועמד לנשיאות אין שום בעיה להבטיח שהוא יעשה זאת, אבל נשיא ארה"ב חייב להביא בחשבון את כל ההשלכות של צעד שכזה. או בניית החומה בגבול מקסיקו: כאשר נכנסים לחדר הסגלגל, מגלים את הבעיות הרבות הניצבות בפניו של פרויקט שכזה. גם לבטל את אובמהקר קל מאוד, ודאי בדיבורים, אבל הרבה יותר קשה להציע תוכנית חילופית. מבחינה זאת, אי-אפשר לבוא אל טראמפ בטענות. הוא רואה את הקשיים ולא נכנס עם הראש בקיר.

מה שכן אמור היה להשתנות, הוא הסגנון. מנחם בגין החל לשאת נאומים מדיניים מן הכתב לאחר שנבחר לראשות הממשלה, בהסבירו שכעת – לכל מילה יש משמעות. אצל טראמפ, לעומתו, אם הוא דבק בנוסח הכתוב של נאום – זה אירוע ראוי לציון. השליפות, הציוצים, התוקפנות, הבוטות – כל אלו לא השתנו. נשיא איננו מועמד, ונשיאות איננה קמפיין. מהחדר הסגלגל אי-אפשר להעליב כל הזמן, להתנהג בצורה אימפולסיבית ולירות לכל עבר. אם טראמפ לא יבין זאת בקרוב, הוא רק יעמיק את הבור בו הוא מצוי ממילא מבחינה משפטית וציבורית.

גם בעניינו של אליעזר פישמן יש להימנע מחוכמה בדיעבד. השאלות אינן צריכות להישאל במבט של יוני 2017 אלא של הרבה שנים אחורה – ואני מתכוון להרבה שנים גם מבחינת הזמן שחלף וגם מבחינת אורך הזמן. את השאלות הללו יש להפנות קודם כל למי שהיו אמורים להשגיח על כך שכספו של הציבור לא יבוזבז בהימור פרוע על הלירה הטורקית.

בעשור הקודם הפסיד פישמן 1.4 מיליארד שקל כאשר הלירה הטורקית איבדה 15% בשנת 2006 ועוד 30% בשנת 2008. לדבריו-שלו, זו הייתה תחילת הסוף של עסקיו. באופן מקרי או לא מקרי, זהו גם סכום התספורת אם יאושר ההסדר המוצע איתו. הכסף הזה בא מהכיסים של כולנו: הלוואות מהבנקים וגיוס כספים בבורסה. מי שנתן לו את הכסף היה צריך לוודא למה הוא משמש. מי שישב לצידו במועצות המנהלים של החברות – כולל הציבוריות – היה צריך למנוע את הספקולציה הזאת, שלא היה דבר בינה לבין עסקיהן של אותן חברות. מי ששימש כשומר סף היה צריך לוודא שהציבור יודע מה מתרחש. כל אלו כשלו, אפשרו לפישמן להשתולל והסוף ידוע.

אני לא מדבר על שאלות שרואים מכאן. אני מדבר על סימני השאלה, ועוד יותר מזה על סימני הקריאה, שהיו חייבים להיות מוצבים כבר לפני עשור. ואני מדבר על האנשים שהיו צריכים להציב אותם, אך התרשלו או הולכו שולל או קיבלו טובות הנאה – ומעלו בתפקידיהם ובאמון הציבור. את האנשים הללו צריך לזהות, לדרוש מהם דין וחשבון, אולי גם להוציא מהם כמה כסף שניתן – וזה בלי שום קשר להסדר שיהיה או לא יהיה עם פישמן עצמו.

הנה דוגמה למצב בו מתממשת האימרה where you stand depends on where you sit – אותה טבע רופוס מיילס, מאנשי ממשלו של הנשיא הרי טרומן ולאחר מכן חוקר בכיר באוניברסיטת פרינסטון. אימרה זו, המכונה "חוק מיילס", קובעת שהעמדה משתנה בהתאם לתפקיד. דוגמה פשוטה: מה שמפקח מס יראה כהעלמת הכנסות, יוצג על ידו כתכנון מס לגיטימי ברגע בו יהפוך למייצג נישומים.

קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב טענה בלהט שנים רבות, ששיטת הפיינל פור בליגה המקומית מיועדת למנוע ממנה את האליפות, שכן היא מוחקת את מה שהתרחש במשך העונה ומטילה הכל על כף המאזניים של שני משחקים נקודתיים. מבקריה של הקבוצה העירו, שאין לה שום טענות נגד אותה שיטה עצמה ביורוליג, אבל מגיניה אמרו ששם מדובר במצב שונה, שאינו מאפשר סדרות הכרעה ארוכות.

השנה איננו שומעים אף ציוץ שכזה מכיוונם של ה"ה שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן. למה? כי מכבי סיימה את הליגה במקום הרביעי, ורק שיטת הפיינל פור מותירה לה סיכוי של ממש לזכות באליפות בעונה הגרועה ביותר בתולדותיה. יש לזה שם בעברית. קוראים לזה: צביעות.

אני לא נוהג לעסוק בסרטים משום שכמעט ואיני צופה בהם וממילא איני מבין בהם, וגם הפעם לא אחרוג ממנהגי. אני כן רוצה להתייחס לחרם שהוטל במדינות ערביות רבות על הסרט "וונדרוומן" בשל העובדה שגל גדות – ישראלית גאה – מככּבת בו. הנקודה איננה על הסרט הזה אלא על העתיד.

מפיקים עתידיים יידעו, שהם צפויים לחרם ערבי אם יעזו ללהק שחקנים ישראלים – ודאי לתפקידים ראשיים. מבחינתם, הם יראו מכאן מה שאולי מפיקים קודמים לא ראו משם. במילים אחרות: החרם יהיה ודאי. האם למרות זאת אותם מפיקים יבחרו את השחקן/ית המתאימ/ה? או שמא הם יעשו את החישוב הקופתי, שהרי בחירת שחקנים היא ממש לא מדע מדויק ותמיד ניתן להסביר אותה בק"ן טעמים? זהו מבחן חשוב גם לתעשיית הסרטים וגם למעמדה של ישראל בעולם.

לעיתים יש צורך לא רק בראיית הנולד, אלא ממש בחוש נבואה. קחו למשל את מכבי שירותי בריאות. לפני כמה שבועות נפלתי ונחבלתי בברך. לא משהו רציני, ברוך ה', אבל מדי פעם זה כואב. אז מה עושה אדם מן היישוב? הולך לאורתופד. אלא שבדיקה באתר של מכבי גילתה, כי כמעט כל האורתופדים בתל אביב אינם מקבלים לפני סוף יוני, ויש כאלו שרק באוגוסט.

מצאתי רופא אחד ביפו שהיה אצלו תור פנוי אחרי כמה ימים – היחיד בעיר. רופא חביב, מקצועי, הכל בסדר. הוא בדק, מצא מה שמצא (אין מה לדאוג) והציע לעשות קצת פיזיותרפיה כדי לחזק את הברך. התקשרתי לקבוע תור למכון הגדול ביותר של מכבי בעיר. זה היה ב-4 ביוני. התור הפנוי הקרוב הוא ב-4 בספטמבר. כן, בעוד שלושה חודשים. ויתרתי על הרעיון; עד אז, או שזה יעבור מעצמו או שממילא יהיה צורך בטיפול רציני יותר.

עושה רושם שבמכבי מאמינים במלוא הרצינות בהקדמת תרופה למכה. כי הדרך היחידה שם לקבל טיפול אורתופדי בזמן סביר – ואנחנו מדברים על תל אביב, לא על מושב בגליל – היא לקבוע את התור לפני שנפגעים.