המשוררת והמבקרת שירה סתיו פרסמה בימים אלו את "קרקעית חיינו "(הוצאת אפיק,2017) קובץ תרגומים של שירי המשוררת האמריקנית הידועה שרון אולדס. ספר שיריה הראשון של אולדס, 'השטן אומר', ראה אור ב-1988. שיריה מתפרסמים ב'ניו-יורקר', ב'פריס ריוויו' ובכתבי עת רבים נוספים, ומופיעים בלמעלה ממאה אנתולוגיות לשירה. עד עתה פרסמה עשרה קובצי שירה ושלוש אסופות, וזכתה בשלל פרסים, בהם פרס חוג המבקרים הלאומי, פרס למונט, פרס ת"ס אליוט ופרס פוליצר לשירה. אולדס מלמדת בתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת ניו-יורק, והקימה את סדנאות הכתיבה לנכים ולפצועים בבית החולים השיקומי גולדווטר באי רוזוולט. היא מתגוררת בניו-יורק ובניו המפשייר.
הספר נגע בי כמיכוות אש. הוא סובב וחוזר סביב המשפחה הגרעינית, האמורה להיות תשתית לחיים בריאים, לאהבה, לחוזק, לסמל ולדוגמה, אך במקום כל אלה עמדתי קפואה מול ניכור, רוע, התעללות נפשית ופיזית, אטימות וחושך.
סינדרום המשפחה הקשה מופיעה בספר השירה של משוררת ענקית זאת. בתיאורים הפלסטיים, האותנטיים על אביה, איש גדול ממדים, שתיין ושיכור, מלא צואה ותעוב, שרק השטן בעצמו וב
כבודו יכול להוציא את הילדה הרגישה מהשפעת נוכחותו עליה.
"תגידי אבא שלי חרא. אני אוציא אותך".
"תגידי שילך להזדיין האב, אומר השטן באזני". שיר הפתיחה, "השטן אומר".
הילדה הצעירה התקועה וסגורה בתוך תיבת עץ מטאפורית, יש לה מנעול זהב, אך אין לו מפתח. אינה מסוגלת, למרות עברה החשוך לספר על עינוייה ולהשתחרר מדמויות הוריה, אותם היא בעצם רוצה לאהוב. ובעיקר את אמה, חלשת האופי, אם שאמורה לגונן על ילדיה, ולחרף נפשה למענם, פוחדת, ומושפעת גם היא מדמות האב העריץ, השוביניסט והפטריארכלי.
כמעט בכל אחד משירי הספר מתואר האב, עצום הממדים, מלתעותיו כשל דינוזאור, "בהמה גסה, נכחדת...עינו כהה, כמרבצי פחם, מבטו כמו לבה שנבלמה- הוא היה איש כלום." להגיד על אביך מולידך בסיכום דברים כי היה איש כלום, זאת אמירה ענקית, קשה, כואבת מאוד ליצור הנברא מזרעו של אדם. האב באותו שיר, "מאובן האהבה", אינו מוצא את עצמו, הוא כעצם צמחוני ולא משחרר לטרף, גבר לא יוצלח, שירש את רפיסותו מאביו.
"הוא נבר וחפש שאריות, פסע לאטו על מבנה העצמות הענקי שלו, לא הצליח למצוא את אזור המחיה שלו ורחרח את בורות הזפת כמו אביו לפניו, כל היום בשירותים". שם, עמ' 12.
מתוף השיר המטלטל הזה, מתגלה במלוא עוצמתה סגה משפחתית, ביוגרפיה דורית. סב, אב ונכדה, בת הכמהה לגופו הגדול, הצמחוני, בעוד היא מציגה בפניו את תשוקותיה וצימאונה החייתיים ממש, לאהבה.
שרון אולדס מתארת באופן פלסטי את העינויים שהיא ושני אחיה ספגו בבית מידי האב האכזר.
"זו הייתה השנה שבה אמי לקחה אותנו/ והחביאה אותנו כדי שלא נמצא/ כשהיא תאמר לו לעזוב/כדי שלא תהייה עוד/קשירה של פרק היד אל הכסא/או מניעת מזון, לא עוד/האכל בכפיה הראש מוחזק אחורה/אל תוך הגרון במסעדה". שם עמ' 13.
בשיר "הצורות", כותבת המשוררת את תחושותיה הרצוניות לגבי דמות האם. היא חשה כי האם האולטימטיבית, מוכנה למות למען ילדיה, להקריב עצמה בשבילם, האם היא בעלת חושים חייתים, שתעשה הכל על-מנת להצילם מאש, מסכין ומשאר אסונות. אך במציאות אין הדברים מתבצעים כך. היא עושה כל דבר שבעלה הורה לה לעשות, בציות מופלא, ללא רצון אישי שלה או שיקול דעת אמהי. בציותה לבעלה האם למעשה הגנה על עצמה, על חייה, כמי שמגן על חייו בזמן מלחמה. החיים בבית המשפחה שלפנינו הם תיאור של חיי מלחמה, שהסכנה בו אורבת יום וליל.
"תמיד הרגשתי שאמי תהיה מוכנה/למות למעננו, לקפוץ אל תוך האש/כדי למשוך אתנו משם".
"אבל בחיים כפי שהיו/ היה עליה לשים עצמה תחילה/ היה עליה לעשות כל מה שהוא הוא הורה / לה לעשות לילדים". שם עמ' 35.
כשקוראים את השורות המרגשות הללו, לא רק שהלב נמלא צער ורחמים, אלא שמחפשים את השורות, שאולי תופיע בהן לשכת הסעד והרווחה ותציל את הנשמות האבודות האלה מכיליון.
בכתיבתה הישירה, הבוטה על מיניות, אימהות, תשוקה ואהבה, מעוררת אולדס אצל הקורא כניסה בלתי אמצעית אל המודחק והנסתר. היא נוגעת בשני קטבים דיכוטומיים. אובססיית האהבה והשנאה אל משפחתה הגרעינית, מתארת אותם במלוא כיעורם ויפיים, על תכונותיהן האפלות והמזוקקות. ןלמרות הריאליה הסיפורית שבשיריה הישירים, בכל זאת נשאר בהם יסוד המסתורין, הלא נאמר עד הסוף. יסוד זה עושה את השירה למה שהיא. שיריה מעוררים תדהמה, הם מגוונים מאוד בנושאים שהיא מעלה. ולא רק בנושאי משפחתה שלה, אלא גם בנושאים אוניברסליים בהם נצרף האדם. החל מלידה ועד בדידות, נטישה, יגון וגם עונג. מחנק הזעם על גורלה כבר טומן בתוכו מחילה. השירים פועלים על הקורא כגופים פיזיים ממש ולא רק בריאלייה, כי אם גם במציאות סוריאליסטית. הם מלאי חיים, תחושות וטעמים, אי-אפשר להפנות מהם את העיניים, לאטום את האוזניים, כך אומנם ראויה שירה במיטיבה להשפיע על קוראיה.
