התוכים של טראמפ

הבעיה היא הרבה יותר עמוקה. ואני לא מדבר כעת על ההתנהלות של נשיא ארה"ב, שעליה לא צריך להכביר מילים. הבעיה היא העיוורון והחירשות שתוקפים את תומכיו, או ליתר דיוק – העיוורון והחירשות הסלקטיביים. הם רואים רק מה שהם רוצים והם שומעים רק מה שנוח להם. יש להם קו ברור וחד-משמעי: מה שבעד טראמפ הוא אמת, מה שנגד טראמפ הוא שקר.

הגישה הזאת מציבה סכנה חמורה ביותר לדמוקרטיה. עיתונות חופשית, חוקרת ונשכנית – במיוחד כלפי האוחזים בהגה השלטון – היא ערובה שאין בלתה לקיומה של דמוקרטיה. בלי עיתונות כזאת, השלטון יוכל לבצע עוולות כאוות נפשו, לשקר כל העת, לרמות ללא גבול, לגנוב ללא מיצרים. בלי עיתונות כזאת, הבוחר לא יידע את האמת בנוגע למתמודדים על קולו ולא יוכל לבצע בחירה מושכלת ביניהם. בלי עיתונות כזאת, הדמוקרטיה תהיה במסלול הבטוח להפוך לדיקטטורה.

העיתונות אינה יכולה לבצע את תפקידה בלי אמון של צרכניה. ודאי, יש עיתונאים מוטים ואמצעי תקשורת מוטים. יש עיתונאים חובבנים ואמצעי תקשורת שאינם ראויים לשמם. על אלה חובה למתוח ביקורת, את אלה חובה להוקיע – במיוחד בגלל אותו תפקיד חשוב שיש לעיתונות. אך אצל תומכי טראמפ, הקו איננו בין מקצועי לחובבני, בין מוטה לאוביקטיבי. הקו אצלם הוא "הלנו אתה אם לצרינו". אם אתה בעד טראמפ – נאמין לך; אם אתה נגד טראמפ – לא נאמין לך. חד וחלק, פשוט וברור – וגם ילדותי ומסוכן.

מדובר במחלה מדבקת. מי שמחליט להאמין לעיתונות בהתאם למה שהיא כותבת על טראמפ, יקבע בצורה כזו את עמדתו כלפיה גם בנושאים אחרים. איש ימין לא יאמין לאף מילה על "תג מחיר", ואיש שמאל יחליט שכל מילה על הטרור היא שקר. סוציאליסט לא יאמין לדיווחים על רווחי חברות, וקפיטליסט יחשוד בכל תלונה של עובדים על קיפוחם. התוצאה: העיתונות לא תוכל למלא את תפקידה הקריטי בשמירת הדמוקרטיה.

שיהיה ברור: לעיתונאים יש דעות. גם לי יש. זכותם להביע אותן. יהיה זה צבוע לומר שהן לא עלולות להשפיע גם על דיווח עובדתי. אבל מקהלת התוכים של טראמפ משוכנעת שכל דיווח עליו נובע אך ורק מן הדעה (שהיא לרוב שלילית), שכל עובדה שמביאים עליו היא תוצאה של רצון להזיק לו. הם לא מסוגלים (או לא רוצים) להכיר בכך שבמקרים רבים, בדיוק כמו הציוץ על רזינסקי, הבעיה איננה במדווח אלא בנשוא הדיווח – טראמפ עצמו.

אם מישהו מייצר ללא הרף fake news, אלו הם דונלד טראמפ והסובבים אותו. הם לא מפסיקים לשקר ולתת גיבוי לשקרים. שקרים על מניין הקולות בבחירות. שקרים לגבי הרוב האלקטורלי של טראמפ. שקרים לגבי מספר הנוכחים בהשבעה. שקרים לגבי פיטוריו של ג'ים קומי. שקרים לגבי היקף החקיקה של טראמפ. שקרים לגבי ביטוח הבריאות. שקרים לגבי רזינסקי ושרבורו. שקרים לגבי שיעור האבטלה בארה"ב. שקרים על הקשים עם רוסיה. שקרים על וורן באפט. שקרים על אמזון. שקרים על שינויי האקלים. שקרים על שיעור הפשיעה. ואלו רק דוגמאות על קצה הציפורן. שקרים מכל הסוגים ומכל המינים, כולל כאלו שניתן להפריך בתוך שניות אחדות באמצעות נתונים אוביקטיביים, וכולל כאלו שטראמפ עצמו מפריך אחרי כמה שעות או כמה ימים.

אבל טראמפ, שון ספייסר, קייליאן קונוויי וכל יתר החבורה יודעים היטב את הכלל הבסיסי: אם תשקרו מספיק פעמים – בסוף אנשים יתחילו להאמין בזה. שיטות שחזה ג'ורג' אורוול ב"1984", שיטות שהופעלו בברית המועצות, שיטות שקיימות בקוריאה הצפונית - יוצאות כיום מן הבית הלבן. וכך, בציניות מכוונת ובתעמולה מתמשכת, הם מרעילים את מוחותיהם של מיליוני אמריקנים והופכים את השקר שלהם לאמת, ואת האמת העיתונאית לשקר. התוצאה היא אותה מקהלה אחידה בה נתקל כל מה שכותב משהו נגד טראמפ.

טראמפ וחבורתו הורסים בתוך כמה חודשים את מה שנבנה במשך דורות על גבי דורות: את האמון בתקשורת המקצועית והרצינית. ככלל, העיתונות המסקרת את טראמפ, בארה"ב ומחוצה לה, עושה את מלאכתה נאמנה. אם כבר, ההטיות והעיוותים הם מנת חלקם של אמצעי התקשורת התומכים בו. האיש בעייתי, בלשון המעטה; ההתבטאויות שלו חמורות, בלשון המעטה; המעשים שלו שנויים במחלוקת, בלשון המעטה. אם ההשתקפות אינה נראית לטראמפ וחסידיו, הבעיה איננה במראה. במקום זאת, הם מנפצים אותה וגורמים נזק בל ישוער, ואולי אף בלתי ניתן לתיקון, לאחד מיסודותיה של הדמוקרטיה. זהו המעשה המסוכן ביותר שיכול האדם הזה לעשות, והוא עושה אותו במכוון ובמודע, בצורה מתוכננת וזדונית.