זה כבר מזמן איננו עוד סוד שעולם המסעדנות הישראלי של היום נקלע למשבר אמיתי של קיום. עד כדי כך המשבר הוא קשה ומציק, שאין הוא פוסח אפילו על מסעדות יוקרתיות, הנהנות עדיין ממאגרים שהספיקו לצבור במרוצת שרידותן.
איש, כמובן, לא יוכל לחזות את הצפי הנשקף לאותן מסעדות בעתיד הקרוב, אבל בינתיים נאלצות רבות מהן להתחבט בשאלה המרה, האם על חשבון המצב העגום - כדאי להוריד את רמתן הקולינרית, או שמא דווקא מוטב לסגור את הבאסטה, עד יעבור זעם.
קחו, לדוגמה, את מסעדת "הרברט סמואל" הכשרה, המסונפת למלון ריץ-קרלטון שבמרינה של הרצליה. אף שהדברים אמורים במסעדה יוקרתית, הרי שעל פניה אין היא נמלטת מדילמת הקיום האכזרית של "להיות או לחדול".זו, בכל אופן, ההסתברות שקיבלנו.
את "הרברט סמואל" ההרצליינית, שהספיקה לעבור גלגולי-בעלות, פקדנו בסוף השבוע הזה, בתקווה לבשורות קולינריות טובות. ניסיון העבר כבר הוכיח ממש שזו מסעדה שהיא פעם למעלה ופעם למטה, והכל בשל כך גם איננו צפוי.
בינוניות לשמה
היינו בשניים, לעת צהריים, כשלשולחן הוגש תפריט העסקית. מן המנות הראשונות שהוצעו, הזמנו סלט-עגבניות מרוכז, שהיה חמצמץ ולא הזכיר במאום את הסלט העשיר של השף הקודם,
יונתן רושפלד, שבזכותו הוא הפך למופת ודוגמה. בצד הסלט הוגש לחם הבית, מגורען ופריך, ובקבוק סודה צונן ומשיב נפשות.
כשהגיע תורן של המנות העיקריות, נפל הפור על מה שהיה אמור להיות השופרא-דשופרא - גם באיכות וגם במחיר: שיפוד של פילה-בקר, עם פטריות-חורש, בצלי-פנינה ומחית תפוחי-אדמה. אלא שהיה זה פשוט "פאלש-פילה", מבשר שרחוק מלהיות משובח, ובעצם חסר גם כל טעם לשמו.
באכזבתנו הרבה, החלטנו לוותר על הקינוח, והסתפקנו באספרסו כפול מהביל. החשבון הסתכם ב-363 שקל, והוספנו עליו תשר של 12% על שרות שהיה בהחלט לעניין. את "הרברט סמואל" זיכינו, בחסד, ב-6 מתוך 10 הנקודות של הסולם הקולינרי שלנו - עדות לירידה ברמת האיכות.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
