בעת כתיבת שורות אלו (יום ג' 4.7.17), אני מעלעל, על כוס קפה של בוקר, בעיתון (שהיה?) ה-עיתון של המדינה, הלא הוא
ידיעות אחרונות. אני קורא נאמן של עיתון זה עוד מבית הורי. ועכשיו אני מוצא את עצמי מעלעל ושוב מעלעל, ולא מאמין. היום יגיע ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי לביקור בישראל. אין בחלק המרכזי בעיתון, קרי בכותרת ובקובץ הידיעות המצורף אליה באותה חוברת (שבה היום 36 עמודים), מילה, תקשיבו טוב: מילה, על ביקור ראש המדינה הגדולה (כמעט) בעולם, הודו.
משחר נעורי למדתי מאבי מורי להתייחס לעיתון, הנקנה כל יום, דבר יום ביומו, או מגיע לביתנו, בעודו נושא את ריח הדפוס, כמעט בחרדת קודש. גם בזמנים בהם הפרנסה לא הייתה מצויה בשפע, לשון המעטה, דאגו הורי, שילדיהם יבינו את העולם סביבם, יתנו דעתם על המתרחש בו, ולא יהיו כסומים בארובה.
לימים, למדתי ש
חופש הביטוי, לב לבה של דמוקרטיה, כל דמוקרטיה, הינו הפן האחר של מטבע יקר מאד, שיש לו ערך מיוחד. הפן השני של אותו מטבע. היכולת לאצור את הידע. להכיל אותו, לעבד אותו, לגבש תמונת מציאות נכונה. ידע המאפשר לנו להיות ברי אוריין, להבין את המתרחש, ובתמצית, להיות לקוח אמיתי של המשטר הדמוקרטי.
זכות הציבור לדעת. מהווה אותו מרכיב מרכזי בידע שהינו נכס שנרכש במכוון, והופך לזכות -תאומה, אחות ממש, לחופש הביטוי, לא אחות חורגת. אלא צידו השני ממש של אותו מטבע.
חשבון נפש
ולכן אני שואל היכן הכתבים הבכירים של העיתון? יש ביניהם מצויינים בתחומם. היכן הם? האם מתוך החבורה הזו אין אחד שיקום? ידיעות אחרונות, לא היה משך שנים רבות 'סתם' עיתון, עכשיו הופכים אותו, אלה השותקים, לכזה, בעל כורחם של קוראיו. אי-אפשר שלא לשאול את השאלה האם הרצון להתעלם מנתניהו כה חזק, עד כדי כך שהוא מוחק את רצונם הבסיסי של כותביו, ומונע מהם מלייצר את הדבר שהוא משאת נפשם: עיתון הוגן, עיתון ראוי על-פי ההגדרה של 'כתב עת', עיתון שקוראיו יבטחו בו?
אני מניח שבימים הבאים יעסוק בכ"ז ידיעות אחרונות בנושא זה, ולא ימשיך להתעלם ממנו, אבל האם באמת לא ניתן היה להעניק לו את המקום הראוי מלכתחילה? אי-אפשר שלא לומר לעורכי העיתון החשוב הזה: מעט חשבון נפש לא יזיק!
ואידך זיל וגמור...
ואי-אפשר לסיים פרק זה רק בסימני שאלה. הלכתי אל העיתון האחר, המתחרה.
ישראל היום. אומר רק כי אותו חלק מקביל (חדשות, 46 עמ'), מתחיל בכותרת ראשית: "ישראל והודו: יד ביד לעבר עתיד משותף"... והלאה: העיתון עוסק בשלושת עמודיו הראשונים. בנושא הזה (ישראל והודו), שאין אקטואלי ממנו.
יש לי ויכוח עם האמירה הנשמעת לעיתים קרובות בישראל היום, השוללת בתוקף את האמירה שישראל מצויה בבידוד מדיני. לא אכנס לדיון זה עכשיו. אבל לנוכח ההתעלמות המשונה של ידיעות אחרונות, מהביקור החשוב מאוד של ראש ממשלת הודו בישראל (ובו-זמנית סירב האורח לבקר את הרשות הפלשתינית!), הרי שאת קרנה של העיתונות הישראלית, לפחות היום, הציל גם הציל ישראל היום.
