חבל שמראיין בטלוויזיה בשם
יועז הנדל לפני שמזמין מרואיין אינו קורא למשל מה שבית המשפט המחוזי בירושלים קבע שבתו של המרואיין מצאה את מותה "מירי ללא הצדקה". יועז הנדל הזמין לתוכניתו "שבע אקטואלי" הורים שכולים, שהחליטו להקדיש חייהם לא לנקם ולא להמשך מציאות של קטילת חיי בני אדם בין הירדן לים. רמי אלחנו ובסאם ערמין, הורים שכולים, רואים עצמם אחים, אחים שיודעים להכיל זה את כאבו של זולתו, וברוח החלת הכאב הם גם מקיימים ימי זיכרון משותפים ברוח של תקווה.
מצער, שנימת זלזול מופגן הפנה יועז הנדל במיוחד כלפי בסאם עראמין, כשהוא מתעלם מקביעת בית משפט מחוזי – "אין מדובר בירי אל קהל מפירי סדר... עביר וחברותיה הלכו ברחוב ממנו לא היה יידוי אבנים, לא הייתה סיבה לירות לכיוון הזה", לעברה אותה נימה רשלנית של יועז הנדל, שהשתלטה על הדיון בהנחייתו, אמר בית המשפט העליון – "טיפול הרשויות בחקירת מותה של עביר היה רשלני ונגוע בכשלים רבים". הבג"ץ הבהיר, שהטיפול של צה"ל היה רשלני, ואת כל ממצאיו הרשלניים מאמץ יועז הנדל. כואב לצפות בתוכנית, שמצד אחד ניצבים שני אחים נחושים – פלשתיני וישראלי – לומר לא לאתמול ולהיום המדממים וקוטלים ללא רחם חיים, ומצד שמי ניצב מראיין הסוגד לזקפה לאומנית ופניו גם למחר ולמחרתיים מדממים.
כאבה לי התהום הפעורה בין יועז הנדל והאחים רמי אלחנן ובסאם עראמין, שיודעים להכיל יחד זה את כאבו של האחר ולומר לא לאתמול ולהיום של שכול ומוות כפי שאנחנו חווים גם בעת כתיבת שורות אלו, כשנקטלים חיי אדם מירי רצחני בהר-הבית.
בימים שאנשי טרור מבצעים מעשה רצח נפשע בהר-הבית, מעשה שעלול להבעיר אש של מלחמת דת, חשובה ההופעה של הורים שכולים ישראלים ופלשתינים שמתוך הכלה הדדית של הכאב מבקשים לומר לא לאקדח וכן להידברות, ולעבר אחד מהאבות השכולים הפגין יועז הנדל נימה של בוז. אב שכול החותר למחר ללא נקם וללא קטילת חיים. לעומתם יועז הנדל מחליט להיות נאמן למשיחיות לאומנית אותה הוא הצליח להפגין במופתיות רבה תוך זלזול במעמד של הכלת כאב משותף של הורים שכולים פלשתינים וישראלים.
יְלָדִים נוֹלְדוּ לִחְיוֹת
כִּמְטַחֲוֵי שְׁרִיקָה מִבֵּיתִי
יְלָדִים שֶׁנּוֹלְדוּ לִחְיוֹת בּוֹחֲרִים
לִשְׁבּוֹר אֶת כָּל הַכֵּלִים
לִסְכוֹר אֶת כָּל הַכְּלָלִים
בּוֹחֲרִים לְהָמִית וְלָמוּת,
עֲלֵיהֶם וְעַל קָרְבָּנָם
שֶׁמַּלְאֲכִים לֹא שָׁמְעוּ אֶת קוֹלָם
שִׁירִי כָּאן בּוֹכֶה.
כַּמָּה הַשְׁפָּלָה הָיְתָה טְמוּנָה
בָּרָצוֹן הַדּוֹחֵק שֶׁל יְלָדִים לִחְיוֹת
שֶׁהוּמַר בְּמָוֶת נָס מֵאֶשֶׁד בִּיבִים מֻכֶּה בְּסִמְטָאוֹת
כְְּלוּאוֹת בֵּין חוֹמוֹת מְגֻדָּרוֹת בַּעֲבֵי אֵֵשׁ וּבְְשַׁחַק מֻגָּז דָּמוּעַ.
אֶפְשָׁר לָמוּת מֵרָב רָצוֹן לִחְיוֹת כְּשֶׁרַחֲשֵׁי לַיְלָה
נִשְׁמָתָם שָׁמֶטָה פִּרְפּוּרֵי פְּחָדֶיהָ שֶׁל אֵם
כְּשֶׁבְּעוֹרָהּ הַמְּרֻפָּט מִתַּחַת לְעֵינֶיהָ הֶאֱדִימוּ וְהִכְחִילוּ
פָּנָיו שֶׁל יֶלֶד שֶׁנּוֹלָד לִחְיוֹת
פָּנָיו שֶׁל בְּנָהּ שֶׁבָּחַר לְהָמִית וְלָמוּת.
יְלָדִים נוֹלְדוּ לִחְיוֹת
לֹא בֵּין בִּיּוּב דּוֹלֵק אַחֲרֵי שָׁמַיִם שְׁבוּרִים
וּבֵין אוֹר כּוֹזֵב הָאוֹהֵב עַד תּוּגָה אֶת מוֹתָם.
כְִּמְטַחֲוֵי שְׁרִיקָה מִבֵּיתִי
יְלָדִים שֶׁנּוֹלְדוּ לִחְיוֹת בּוֹחֲרִים
לִשְׁבּוֹר אֶת כָּל הַכֵּלִים
לִסְכוֹר אֶת כָּל הַכְּלָלִים
בּוֹחֲרִים לְהָמִית וְלָמוּת,
עֲלֵיהֶם וְעַל קָרְבָּנָם
שֶׁמַּלְאָכִים לֹא שָׁמְעוּ קוֹלָם
שִׁירִי כָּאן בּוֹכֶה.
כחברה עלינו לשאול מדוע ילד בן 11, החי כמטחווי קשת מבתינו, יוצא מחצר בית הספר, מבית מקדש קטן של ספר, כשסכין בתיקו לקטול חיי זולתו ולקטול את חייו, מדוע ילדה בת 13 בסיום יום לימודים בחרה ליטול זוג מספרים ככלי נשק ומצאה את מותה על מדרכה ירויה בשוק מחנה יהודה.
השיר נכתב בתום יום ביקור בכפר יאנון (מזרחית לשכם) עם קבוצת חברים מ"לוחמים לשלום" ביום שבת 5.3.2016. יחד עם ילדי הכפר הקמנו גן משחקים על שם הילדה אביר ערמין, שנורתה בראשה בהיותה בת עשר מאש על חיילי צה"ל, כשהיא עמדה לתומה על מרפסת ביתה.
אביה של עביר יחד עם רמי אלחנן פלד, ששכל את בתו בפיגוע, החליטו להיות אחים במאבק לשלום. על פעילותם לשלום הם זכו יחד עם הפעיל החברתי
יעקב מנור בפרס על שם ישעיהו ליבוביץ לשנת 2016.
אני מאחל לישראלים ולפלשתינים, שתתנחל בלבבות דרכם של האחים לשכול, רמי אלחנן פלד ובאסם ערמין, שהמירו שנאה ונקם בשילוב ידיים, המכילות זה את כאבו של זולתו, מוקירות ומכבדות זה את מאוויי זולתו. שניהם מאמצים גישה, שלכל אדם שמורה הזכות בתום קרבות המלחמה לחזור לביתו ממנו גורש או נס מפאת אימת הפחד.
