הבעיות הללו ידועות היטב, אבל מעט מדי ומאוחר מדי נעשה כדי לטפל בהן. הארכת ההתמחות ושינוי מתכונת הבחירות הן צעדים בכיוון הנכון, אבל דומה שהן לא ישיגו את מלוא האפקט הדרוש ובמהירות הדרושה. מבחינה אידיאלית, היינו צריכים שמחר בבוקר יהיו בישראל שני שלישים ממספר עורכי הדין הנוכחיים – וגם זה כנראה היה יותר מדי. מאחר שזה לא יקרה, צריך למצוא צעדים נוספים שיגרמו לכך שהמספר יצנח בקצב המהיר ביותר בזמן הקצר ביותר.

נקודת המוצא שלי היא, שלמרבה הצער לא ניתן להוציא מהמקצוע את מי שכבר קיבל רישיון. בתי הדין המשמעתיים של הלשכה צריכים לעבוד מהר יותר ולהחמיר יותר, אבל אנחנו מדברים לכל היותר על כמה עשרות עורכי דין בשנה שניתן לסלק בשל התנהגותם. קשה גם לשנות בדיעבד את כללי המשחק ולדרוש מעתה השתלמויות מקצועיות או עמידה בבחינות תקופתיות לצורך שימור הרישיון. לכן, כל הצעדים צריכים להיות צופי פני עתיד, במטרה לעצור את הגידול ולאחר מכן להביא לירידה במספר.

הצעד הראשון הוא להקטין את מספר מקבלי הרשיונות (לא את מספר הסטודנטים למשפטים). לטעמי ניתן לקבוע מכסה שנתית שתביא בחשבון את מספר עורכי הדין הפורשים (נניח מי שמגיעים לגיל 70) ואת הצמיחה במשק, ומפחיתה ממספר זה את העודף הקיים. אני משער שזה יביא לכמה מאות רשיונות בשנה. ייתכן שתישמע טענה שמדובר בפגיעה בחופש העיסוק – אבל היא מוצדקת לנוכח התוצאות הקשות של הצפת המקצוע.

לחלופין, אפשר להעלות את ציון המעבר בבחינות הלשכה ולהתאים אותו לאותו מספר של עורכי הדין שנחוצים באמת. כלומר: אם יימצא שצריך 500 עורכי דין בשנה, ציון המעבר צריך להיות זה שקיבל הנבחן מספר 500 בשנה היוצאת. ברמה העקרונית, לא סביר שציון המעבר יהיה 60: האם די לכם בעורך דין שיודע שני שלישים ממה שעליו לדעת? כך שגם מבחינה זאת חשוב להעלות את הרף.

השלב הבא הוא לדאוג לרמה המקצועית לאורך זמן ולקבוע חובות של מינימום שעות השתלמות מקצועית – במסגרת הלשכה, באקדמיה או בכל דרך אחרת. לא הייתי פוסל גם את האפשרות של בחינות לאורך שנות הקריירה כתנאי להמשך החזקת הרישיון. המציאות והחוק משתנים במהירות מסחררת, וזהו חוסר אחריות לתת לעורך דין להסתמך בשנת 2020 על מה שלמד בשנת 2000.

לצד זאת, צריך לטפל בצורה מיידית בכמה בעומס בבתי המשפט שאותה גורמת ההצפה הקיימת. בתי המשפט צריכים לפסוק הוצאות ריאליות – כולל בתיקים פליליים – כדי להרתיע מפני הליכי סרק וכדי לפצות את מי שנאלץ להוציא ממון רב כדי להתמודד עם הליכים כאלו. יש להרחיב את הטלת ההוצאות האישיות על עורכי דין, בין אם בשל התנהגותם ובין כאשר ברור שהם העומדים מאחורי התנהלות משפטית ודיונית פגומה של לקוחותיהם.

השופטים חייבים לתפוס את המושכות וגם לתת דוגמה אישית. יום דיונים מתחיל בזמן, התיקים נשמעים בזמן, אין דחיות. מי שרוצה לנהל מו"מ עם התביעה – שיעשה זאת לפני יום הדיון, ולא שיגיע לדיון ואז שיבקש לעשות זאת. צדדים שרוצים להידבר על פשרה – שיעשו זאת לפני הכניסה לאולם. מובן, שבתי המשפט צריכים להמשיך לעודד הסכמות שייתרו דיונים – בעיקר משום שזה טוב יותר לצדדים עצמם – אבל אסור להם להמשיך להיות בני ערובה בידי מי שרוצים למשוך זמן.

יש גם שופטים שאינם ראויים להיות במערכת. ב"שיפוט מהיר" הצבענו השנה על כמה כאלו. המערכת צריכה להפסיק לגבות אותם ולהראות את הדלת למי שנשחק, למי שאיבד את מזגו השיפוטי, למי שלא עומד בקני המידה הנדרשים כיום. המחיר של שופטים גרועים, חסרי סבלנות, לא יעילים – שלא לדבר על כאלו שפסקיהם נהפכים שוב ושוב בערעור – כבד מנשוא, גם מבחינת הצדדים הספציפיים וגם מבחינת האמון הכללי בבתי המשפט.

בשורה התחתונה, הריבוי העצום של עורכי הדין מקשה את החיים של כולנו. הם מעסיקים רבים מאיתנו במכתבים ואיומים ודרישות ותביעות. הם גוזלים משאבים ציבוריים יקרים השייכים לכולנו. הם גורמים לכך שעניינים חשובים מטופלים ומוכרעים באיחור. הם תוקעים פעולות ציבוריות חשובות המיועדות לרווחת כולנו. כדי לחיות כמו בני אדם במדינה מערבית מתוקנת ומודרנית, חייבים לנטרל ככל האפשר את פגיעתם הנוכחית ולעשות הכל כדי לצמצם את ממדיה העתידיים.