|
|
מקורות עצמיים [צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]
|
|
|
|
|
במשבר הר-הבית הולכה ישראל שולל ע"י הירדנים, הרש"פ וערביי ישראל. השגיאה הייתה בהסרה נמהרת מדי של אמצעי הזהירות ולא בהצבתם. הבעיות העיקריות היו ההפתעה המודיעינית, פער ההערכות בין זרועות הביטחון וסימן שאלה גדול כיצד תופסת מערכת הביטחון בפועל (לא בהצהרות פורמליות), את יחסי הגומלין של ממונה וכפיף בינה לבין הממשלה/קבינט.
המשבר בהר-הבית לא פרץ, הוא בוים ו"הועלה" על הבמה על-ידי הערבים להפתעתה של ישראל וקהילת המודיעין שלה. ההפתעה שליוותה אירוע זה והמשברון בירדן - תקיפת איש ביטחון ישראלי בביתו - שתוזמר לכלל משבר בהשראת המלך עבדאללה, היו מבוימים ומכוונים. תפקיד המשבר היה לערער בפומבי ובצורה בוטה על טענת הריבונות של ישראל בהר-הבית בפרט ובירושלים המזרחית בכלל. ללא הכרת פרטי המגעים המתנהלים כיום בין ישראל הערבים וארה"ב בשאלת חידוש המו"מ להסדר, קשה לייחד את ההפגנה הערבית לנושא מרכזי אחד, ואולי גם אין צורך בכך. הרעיון המרכזי היה ונותר להמחיש לכל העוסקים בנושא שאי-הענות או "אי-התחשבות" ברגישויות הערביות - אמיתות או מפוברקות - היא פתח לצרות גדולות.
הבימוי הערבי היה טוב, והצליח, בעזרת מקורות עצמיים שלנו, לגרום לממשלת ישראל לסגת בה מכוונותיה, מהר מדי ובצורה גורפת מדי; התנהלות שכאשר היא מקבלת את הציון הראוי לה, מכונה בדרך כלל: פניקה".
אין ספק שצפויים לנו משברים עתידיים בעטיו של הסכסוך הישראלי-ערבי. משברים אלה יכללו מרכיבי הפתעה והשאלה המתעוררת על-רקע אירוע הר-הבית היא: האם ישראל בנויה כיום נפשית להתמודד עם משברים בכלל ועם משברים הכוללים גורם הפתעה בפרט? תפיסת הריבונות הרעועה שהופגנה בהר-הבית, אינה תוצאה של המשבר האלים עצמו, אלא של פסיחה ישראלית מתמשכת על שתי הסעיפים: ריבונות מוכחת ממשית ובלתי-מתפשרת, או שקט תעשייתי גם במחיר הריבונות. אין ספק שרצח השוטרים הישראלים חייב תגובה. התביעה לריבונות, חייבה תגובה עצמאית, ללא "קבלת רשות" מזרים, ללא גרירת רגליים וללא היסוס. משהוחלט על אופי התגובה, התנהלות הנגזרת מעמדה של ריבונות בלתי-מעורערת, עדיין מחייבת התחשבות בגורמים שונים גם בדיעבד, אבל מתוך שליטה עצמית והפגנת אי-תלות. בכל מקרה אסור לקבע תודעה דתית סביב השליטה בהר-הבית ולקיים תמיד דיון כפול: סידורי תפילה מצד אחד, וסידורי שליטה, ביטחון וסדר ציבורי מצד שני. גם מבחינה זו היה סיום האירוע האחרון מאוד לא מוצלח עבור ישראל.
חובות היישום
המשבר עם ירדן הוא פועל יוצא מהטיפול השגוי הניתן לירדן כבר זמן רב מדי, גם כאשר התנהלותה בוגדנית וכפוית-טובה, מתנכרת ומתנגחת, כפי שהיה הפעם. לא ניתן ואסור להסכים לתרץ כל התנהגות ערבית בלתי-אחראית, אלימה ותוקפנית ב"התחשבות בדעת הקהל של הרחוב". אם הרחוב שולט בעולם הערבי, אזי האיום האסטרטגי על ישראל כבד בהרבה מזה שעל פיו אנו נוהגים להעריכו וגם התגובה הנדרשת צריכה להיות שונה. בכל מקרה, אם הרחוב הוא השולט, אין טעם למגעים מדיניים ואין טעם להסכמים והסדרים, מפני שלא יהיה ממי לגבות את חובות היישום. הואיל וירדן מתקשה או נמנעת במתכוון ממילוי חובותיה כלפי הסדר הציבורי בהר-הבית, והרשות חותרת לבנאום הסכסוך והדיון על ירושלים בעזרת העצמת המוטיבים הדתיים בוויכוח על הריבונות, ראוי לחזור ולבחון את ההסכמים הקיימים עם שני הגורמים הנ"ל, ובמקרה של חזרה על מהלכים דומים של ייזום וקידום אי-שקט והימנעות מריסונם, לדרוש בהם שיוניים ניסוחיים ותפעוליים.
המשבר בהר-הבית הוכיח שהטיעונים שהעלו גורמים לא מעטים בישראל נגד ההקצנה הגוברת ברחוב הערבי בישראל, במיוחד ב"משולש" ובקרב ההנהגה פוליטית הערבית שכולה מאוגדת במפלגה הערבית המאוחדת - הם טיעוני אמת. ימים ספורים לאחר מכן התרחשו מהומות יפו, ואשררו את הדבר פעם נוספת. רצוי מאוד שהקבינט המדיני-ביטחוני ייחד דיון יסודי ומקיף לנושא זה ויפעל לריסון המגמה, בטרם נאבד שליטה במצב. החלטות לשלול אזרחות ממחבלים ומפגעים רצחניים ולהחיל במקרים קיצוניים סנקציות חריפות גם על המסייעים להם, הם צעדים בכיוון הנכון.
באירוע הר-הבית נחשפו לא מעט חולשות ישראליות. לא הייתה בעיה של עבודת הקבינט, אבל עדיין היו יותר מדי הדלפות משם. גם אם תהיה עבודת הקבינט מושלמת מבחינה פרוצדורלית, אין דרך להבטיח שלא תיפולנה בה שגיאות. השאלה האמיתית היא: איכות הייעוץ שנתנו גורמי מערכת הביטחון לחברי הקבינט, מידת שיקול הדעת שהעניק הקבינט לדברים, שאינה בהכרח קבלת ההמלצות במלואן או בחלקן. כמו-כן, יש לבדוק את הסיבה לפערים העצומים שהיו בהערכות ובחוות-הדעת בין גורמי השב"כ וצה"ל (אמ"ן) למשטרה, בשאלת אופי האיומים, משמעותם והיכולת להכילם. פערים כאלה מעידים על ליקוי בעבודת המערכת הכוללת ולאו-דווקא בקבינט.
אולם, הבחינה הרצינית ביותר הדרושה כיום נוגעת לשאלה האם הצבא ושירותי הביטחון - שב"כ והמוסד - מבינים את תפיסת העולם של הממשלה המפקדת עליהם? האם הם מתאימים עצמם, ללא תלות בעמדתם האישית של הקצינים הבכירים, לתפיסה הממשלתית ומשרתים אותה שירות מיטבי? ייתכן שרואים הם עצמם, כשומרי-סף, שתפקידם דווקא לחבל בעבודת הקבינט, גם אם בשיטות ממולחות, משום שאינם שלמים עם מדיניות הממשלה מטעמים אידיאולוגיים או אחרים; במילים אחרות: מנהלים פוץ' סמוי ומתמשך, בנוסח זה שראינו בשנים 2014-2012 בשאלת תקיפת תוכנית הגרעין באירן. בדיקה מוסמכת כזו חיונית לאלתר.
משבר נוסף
ניתוח הקוהרנטיות של המערכת ממשלה - מערכת-ביטחון, מחייב בחינה יסודית של השאלות: האם הממשלה מבטאת תפיסה ברורה של מטרותיה וכוונותיה? מהו הנזק לעבודת המערכת הנובע מהדלפות ומה הדרכים האפקטיביות למניעתן? בזיהוי כשלים ופתרונם בסוגיות אלה אין פשרות ולו גם "ייקוב הדין את ההר"!
משבר נוסף באותה סוגיה בדיוק הוא ודאי, אולם נותרת פתוחה שאלת העיתוי. הצלחת התרגיל הערבי, הפעם, לא תהיה הגורם המחולל אותו, אך תקנה ביטחון ליוזמים, ביכולתם להפעילו כרצונם. לכן, יש להיערך ויש להביא לכלל מיצוי סידורי ביטחון בהר-הבית, טובים והדוקים יותר מאלה שהיו קיימים בעת רצח השוטרים. אסור שהפרשה תסתיים במה שנעשה עד כה. אם ניתן להסדיר זאת בתאום, מה-טוב; אם לאו, אזי בהחלטה חד-צדדית, לאחר היערכות מתאימה. בכל מקרה, אירועי התססה הם מתכון נוח לקיצוניות הערבית להתעטף בו, כאשר הקיצוניות והאלימות מוסברים ב"עלבון דתי" אן בתירוץ אחר. אם נעשה שימוש במגנומטרים במכה ומדינה ובמאות רבות של מוסדות תפילה מוסלמיים בעולם, אין סיבה שלא יהיה כאן בשילוב עם אמצעים מקבילים. מנהיגים ערבים ישראלים ואחרים הודו בשידור חי שהבעיה אינה דתית, אלא שאלה של ריבונות ושליטה דה-פקטו.
מול השתוללות אספסוף לצרכים פוליטיים, במסווה של מחאה דתית חייבים להערך עם הסברה ראויה, ועם פרסום מוקדם של צעדים שיופעלו במקרה של הפרות סדר חמורות. הצעד הטבעי ביותר הוא סגירת ההר לתקופה ממושכת כפונקציה של חומרת ההתפרעויות. פרט לכך דרושים צעדים נוספים בשלוש רמות: מול הוואקף - שירות דתי או כלי-עזר פוליטי?! מול הרשות הפלשתינית ומול הפלגים הקיצוניים שבין ערביי ישראל, במיוחד אלה שהוצאו מחוץ לחוק.
ישראל חייבת לטפל גם בירדן: פגיעה בנציגים ישראלים תכלול סנקציות משמעותיות. על התלהמות ירדנית מעליבה, לא נעבור לסדר היום. הסכמים יש לכבד.
הגנה מרחבית
ארגון ההתפרעויות האחרונות הושתת על הפעלת תושבי מזרח ירושלים, שאף קיבלו תשלום מופגן עבור השתתפותם באירועים. ישראל חייבת להחליט בהקדם על התוואי המוניציפלי של ירושלים, ולטפל טיפול מוניציפלי מורחב בתושבי העיר. מי שיזוהה כמשתתף בהתפרעויות לא יזכה לעדיפויות הרגילות ואם ישתתף שנית, יהיה צפוי לגירוש מהעיר. במידת הצורך יש להתאים את החקיקה, לשינויי מדיניות אלה. יש להבדיל היטב בין בעלי תעודות זיהוי ישראליות למי שאינם כאלה. שכונות שמהן יצאו מפגעים, יקבלו יחס "מיוחד" - לא ענישה סביבתית, אלא מניעה אפקטיבית, בין היתר, באמצעות "הגנה מרחבית".
בעיה משותפת למאמרים שקראתי לאחרונה לגבי תיאור וניתוח מקרה הר-הבית, היא עיסוק אובססיבי בעבר; מקרה טיפוסי של "חכמים לאחר מעשה". חלק מהכותבים עוסקים בניתוח פוליטי של האירוע, כלומר - בחיפוש אשמים; זו גישה פתטית. אחרים עוסקים בשאלה מה "נכון" לבדוק. אני סבור שנכון לבדוק הכל, אבל לא לכל הנושאים משקל שווה. לכן, סדר עדיפויות כאן הוא קריטי.
לסיכום:
הבעיה החשובה ביותר שהוצפה על-ידי אירוע הר-הבית היא רמת הסנכרון האסטרטגי בתוך הממשלה והקבינט והקוהרנטיות בין הקבינט למערכת הביטחון, לרבות שאלת הלויאליות ותום הלב. האירוע מזהיר מפני שאננות. העובדה שהערבים העזו לתכנן ולבצע מהלך פרובוקטיבי מסוג זה, מעידה שההרתעה האפקטיבית של ישראל לרבות מול הרשות וערביי ישראל בחלקם, מצויה בנקודת שפל מדאיגה. לקראת אפשרות של הישנות האירועים, על ישראל לשקול סדר חדש בסביבות העיר העתיקה וברחבת הר-הבית, כתיקון הנזקים באירוע שחלף וכפעולת מניעה לעתיד.
