רק מי שחי בימי גדולתו של משה דיין יכול להבין עד כמה נוראה הייתה המפולת הנפשית שאליה נקלע, בשילוב אובדן העשתונות, בתום היום השני למלחמת יום הכיפורים. נוכח האבדות הקשות ביותר של השריון וחיל-האוויר בחזית המצרית והסורית כאחת, מצא דיין את עצמו על גבול הפאניקה כאשר לא זו בלבד שהאמין שהגיע סופה של מדינת ישראל, אלא אף העניק לתוצאות הלחימה את התואר טעון האמוציות ההיסטוריות - "חורבן בית שלישי".
את דעתו המבוהלת והתבוסתנית הזו לא הסתיר דיין מראש הממשלה
גולדה מאיר וגם לא מן הציבור, כאשר חזר על האמרה הבלתי אחראית הזו במפגש תדרוך-רקע עם ועדת העורכים. עיתונאים שנכחו בישיבה הדרמטית ההיא דיווחו על תחושה כללית של הלם ואובדן עשתונות. דיין הבהיר לעורכים הנדהמים כי באותו ערב הוא יופיע בטלוויזיה ויחשוף בפני עם ישראל את האמת המרה בלי כחל וסרק. בפועל זה לא קרה. גולדה אסרה על דיין להופיע. במקומו שיגרה לתקשורת את האלוף אהרון יריב, שחשף בפני הציבור את העובדות הקשות באופן מתון ומאוזן. ובעיקר: בלי פאניקה.
ביום הקשה ההוא, ה-8 באוקטובר 1973, הידרדר הביטחון העצמי של הנהגת ישראל עד כדי כך שגולדה, האישה הקשוחה והנחושה, חשבה על האפשרות להתאבד - אם יתרחש הרע מכל וישראל תעמוד בפני "מפלה טוטאלית". על מחשבה אובדנית זו סיפרה גולדה שלוש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים בשיחה עם תא"ל
אבנר שלו, שהיה בעת המלחמה ראש לשכת הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר.
החלטה חסרת תקדים
תחושת הסכנה הקיומית שריחפה על ישראל הובילה אז את הקבינט הביטחוני בראשות גולדה ובהשתתפות דיין להחלטה שלא היה לה אח ורע בתולדות ישראל. על-פי מה שפורסם על-ידי סיימור הירש ובדוחות ה-CIA בטיימס, החליטה ישראל: לחמש את טילי "יריחו" הגרעיניים שלה שהיו מוצבים בכוננות מתמדת באתר השיגור ליד שדות מיכה מדרום לבית שמש, כדי שאפשר יהיה לתת פקודת שיגור מיידית ברגע של קריסה צבאית מוחלטת; (ראו הערות 1 ו-2). לחמש, וגם להזין ככל הנראה בראשי הטילים את נתוני המטרות - במדינות ערב - שאליהן אמורות פצצות האטום להיות משוגרות.
מה היו הנסיבות שהביאו את גולדה למחשבה על התאבדות? כבר ביום ראשון 7 באוקטובר, בשעה 15:00, דיווח משה דיין לגולדה על המצב החמור בחזיתות. הוא הודה בפניה כי טעה בכל הערכותיו הצבאיות וכי האמת היא שלמדינה נשקפת "שואה". דיין הבהיר לגולדה כי יחסי הכוחות במלחמה פועלים באורח ממשי לטובת מצרים וסוריה וכי אין בכוחו של צה"ל להגיב. דיין הציע לגולדה לבחור באסטרטגיה חדשה. אסטרטגיה של נסיגה עמוקה ברמת הגולן ונסיגה מתעלת סואץ יחד עם התייצבות על קו הגנה חדשה באזור מיצרי המיתלה והגידי. כדי להדגיש את חומרת המצב באורח הפשוט והברור ביותר הציג דיין מידע קונקרטי. "בין תל אביב לאבו עגילה בסיני". כך אמר דיין לגולדה - "אין אפילו טנק אחד וזה עלול להיות חורבן בית שלישי".
על המפגש הדרמטי הזה סיפרה גולדה בספרה 'חיי': "ביום ראשון (7 באוקטובר) נכנס דיין ללשכתי. הוא סגר את הדלת ועמד מולי. את רוצה שאתפטר? שאל. אמרתי לו - ומעולם לא התחרטתי על כך - שהוא חייב להמשיך בתפקידו כשר הביטחון".
בספרו "אבני דרך" תיאר דיין כך את המצב שיצר בהתבטאויות האפוקליפטיות שלו, שאותן הציג גם בישיבת הממשלה, למחרת פגישתו האישית עם גולדה: "ראש הממשלה והשרים היו מזועזעים מדברי. ניכר בהם שלא שכנעתי אותם. נדמה היה לי שהם סבורים כי החולשה אינה בכוחנו הצבאי אלא באופיי. אבד לי ביטחוני ולכן הערכתי אינה נכונה כי היא פסימית מדי".
גולדה לא נשברה
למרות העובדה שדיין, המצביא הנודע ואשף הניצחונות, היה זה שהציג בפניה את תרחיש האימים - גולדה לא נשברה. היא שמרה על קור רוח וביקשה מהרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר שיבוא ללשכתה. היא סיפרה לו על הדיווח של דיין וביקשה לשמוע את דעתו. אלעזר אישר כי המצב קשה והסכנה גדולה - אך בוודאי לא "שואה". אבל - הוסיף דדו - לפני שתתקבל החלטה על נסיגה אני מבקש לבדוק את המצב בשטח.
לימים סיפרה גולדה לאבנר שלו: "אמרתי לעצמי שאם דיין צודק בהערכת המצב שלו ולא דדו, אז אני יודעת בדיוק מה אני עושה. אני מתאבדת. אבל כמו שאתם יודעים, דדו צדק. דדו הציל את עם ישראל".
בסופו של דבר, לא הפך המזרח התיכון לשדה קטל, בהתבסס על הפרסומים בעולם, אפשר ששני גורמים סייעו למניעת המתואר. האחד: מאזן הקרבות השתנה לטובת ישראל בחזית המצרית וגם בחזית הסורית. השני: הידיעה שפשטה כאש בשדות קוצים ולפיה שיגרה ברית המועצות למצרים, בדרך הים, ראשי חץ גרעיניים, במטרה להרכיב אותם על טילי סקאד סובייטים שכבר היו מוצבים במצרים, כדי לייצר מענה לאיום הגרעיני הישראלי.
תקרית מטוס הביון
על הפרשה העלומה הזו שהגיעה עד כדי הכרזת כוננות צבאית עולמית מצד ארה"ב ב-25 באוקטובר 1973 סיפרו לימים השבועון "טיים" והעיתונאי-חוקר האמריקני ראסל וורן האו בספרו "כלי נשק" שראה אור ב-1980. וזה היה סיפור המעשה: ב-13 באוקטובר, בבסיס חיל-הים הסובייטי באודסה שבים השחור, העמיסו אנשי יחידות האטום הסובייטיות ראשי חץ גרעיניים, שהובאו מבסיס האטום בניקולאייב על סיפונה של ספינת משא שיעדה - מצרים. כאשר עברה הספינה במצרי הבוספורוס ב-15 באוקטובר נחשפה מהותו של המטען הסודי. התרעה מיידית על כך הועברה לישראל. מקורות המודיעין של "טיים" העריכו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכתבה, כי המידע הזה שבידי ישראל נחשף באמצעות יעף מודיעין של מטוס ביון אמריקני הידוע בכינוי "בלק בירד" (ציפור שחורה), שבו הותקנו מכשירי צילום, האזנה וחישה מיוחדים. ייחודו של המטוס הזה ביכולתו להגיע למהירות פי שלושה ממהירות הקול ורום השיוט המבצעי שלו כ-85 אלף רגל או במילים פשוטות - כמעט 30 ק"מ. מטוס הביון הזה - ששייט בשמי ישראל בגובה נמוך יחסית - התגלה על-ידי מערכת ההגנה האווירית של חיל-האוויר ומייד הוזנקו ליירוט שני מטוסי פאנטום.
על מה שהתרחש במסגרת "המגע האווירי" הזה סיפר ראסל האו בספרו כי דקות מספר לאחר האיתור שידר המוביל הישראלי במערכת הקשר: "הוא אצלי על המכ"ם. זו 'ציפור שחורה' אמריקנית". התשובה המיידית שקיבל במערכת הפיקוד הייתה: "הפילו אותו".
למרבה הפלא, תגובתו של ה"בלק בירד" הייתה גם היא מיידית, ממש כאילו האזין למה שנאמר במערכת הקשר הישראלית. תחילה שיגר סימני זיהוי אלקטרוניים כדי להבהיר שהמדובר ב"עמית" ידידותי, אך כאשר התברר לטייס הביון האמריקני כי כוונות הפאנטומים התקפיות, "שבר" מטוס הביון כלפי מעלה וטיפס במהירות רבה לגובה שאליו הפאנטומים לא היו מסוגלים להגיע.
בהקשר לפרשת היירוט הזו טען ראסל האו - בהסתמך על "מומחי פנטגון" - כי הטייסים הישראלים דיברו בחופשיות ובגלוי במכשירי הקשר משום שכלל לא היו מעוניינים להפיל את מטוס הביון האמריקני אלא רק להבריח אותו.
המידע על ראשי החץ הגרעינים הסובייטיים הגיע לוושינגטון בזמן אמת, ובאורח בהול כונסה המועצה לביטחון לאומי. ההערכה הברורה והמיידית הייתה כי אם תפעיל ישראל את הנשק הגרעיני שלה, יגיבו הרוסים בנשק גרעיני נגד ישראל וכך, עלולה, חס וחלילה, להיפתח מלחמה בין-מעצמתית - ברה"מ נגד ארה"ב. כדי למנוע את הסכנה הופעל "הטלפון האדום" בין הבית הלבן לקרמלין. הנשיא ריצ'ארד ניקסון דיווח לנשיא ברה"מ ליאוניד ברז'נייב מה המידע שקלט המודיעין האמריקני. כדי למנוע סכנה של מלחמה גרעינית כוללת סיכמו השניים למנוע בכל מחיר התנגשות חזיתית. ואכן עימות בין-מעצמתי לא התרחש.