ניסיון ומסורת של שבעים שנה

כבוד שרת המשפטים, חברת הכנסת איילת שקד;
מארחנו, ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד אפי נוה;
נשיאות ונשיאים, שופטות ושופטים;
עורכות דין ועורכי דין;
קהל נכבד.

כמדי שנה אנו נפגשים לקבל את שנת המשפט החדשה הבאה עלינו לטובה בהתכנסות חגיגית של שופטים ושל עורכי דין מכלל המגזרים. אומנם פגרת בתי המשפט אורכת שבועות ספורים בלבד, אך אני מקווה שהיא אפשרה לכל העוסקים במלאכה להתקדם בה, להיערך לקראת השנה העומדת בפתח, וגם לנוח ולאגור כוחות מחודשים ולבלות עם המשפחות.

זו הפעם האחרונה שאני זוכה להשתתף באירוע הזה כנשיאת בית המשפט העליון, ונדמה לי שרק לפני ימים אחדים עמדתי כאן ונשאתי דברים לציון פתיחת שנת המשפט הראשונה בתקופת הנשיאות שלי. שנת המשפט הנוכחית, בדומה לקודמותיה, תציב בפני מערכת המשפט אתגרים מורכבים. אחד מהאתגרים אלה, הגם שאינו המורכב ביניהם, יהיה חילופי הדורות בבית המשפט העליון.

בשנה שחלפה פרשו השופט זילברטל, המשנה לנשיאה רובינשטיין, והמשנה לנשיאה ג'ובראן. ובעוד כחודשיים אצטרף אליהם גם אני. השופט דנציגר והשופט שהם יפרשו בשנה הבאה. ארבעה שופטים מונו לבית המשפט העליון, מהם שניים כבר נכנסו לתפקידם – השופט קרא והשופט מינץ – ושניים יכנסו לתפקידם בסוף אוקטובר – השופט אלרון והשופטת וילנר.

בעוד ימים אחדים ייבחרו הנשיאה והמשנה לה. הוועדה לבחירת שופטים תבחר שני שופטים חדשים לבית המשפט העליון. תהליך בחירת שופטים לבית המשפט העליון הוא מורכב מאוד. יש צורך ברוב של שבעה חברים מתשעה, לפי התיקון לחוק בתי המשפט המכונה "חוק סער". אני רואה בחוק סער ואגב ראיתי זאת גם כשחוקק החוק במהלך חשוב שיש לברך עליו, החוק מחייב למעשה שיתוף פעולה בין חברי הוועדה והשגת הסכמות ביניהם, כדי לגבש את הרוב הנדרש.

אני קוראת מכאן לכל חברי הוועדה לשים את הדגש בבחירה על האיכות המקצועית של המועמדים. זהו – בצד אישיות מתאימה – חייב להיות שיקול העל. יש לתת את הדעת גם לצורך שבית המשפט ייצג – ייצג ולא ישקף, וככל הניתן, את חלקי האוכלוסייה, אך שיקול העל הוא האיכות המקצועית, ותנאי נוסף הוא מזג שיפוטי.

ללשכת עורכי הדין, שאנו מתארחים היום אצלה, תפקיד חשוב מאין כמותו בהקפדה על האיכות המקצועית. ללשכת עורכי הדין מידע על המועמדים השונים, איכותם ומזגם השיפוטי. מלאכת הבחירה היא מורכבת, בית המשפט משנה את פניו, אך אני מבקשת להדגיש כי חילופי הדורות בבית המשפט העליון אין בהם כדי לשנות את תפקידו של בית המשפט בדמוקרטיה הישראלית. מלאכת השיפוט נבנית נדבך על גבי נדבך, דור אחרי דור, מדור המייסדים לשופטים המכהנים, לדורות שיבואו אחרינו.

בעוד כשבועיים, נציין את היום שבו, לפני 69 שנים, נפתח בית המשפט העליון.

מאז ועד היום שירת בית המשפט העליון את החברה הישראלית בנאמנות, באוביקטיביות ובמקצועיות. שופטים כיהנו ושופטים פרשו, אך בית המשפט עומד ויעמוד על תילו. בית המשפט הוסיף במלאכתו כקדם, פיתח את המשפט הישראלי והגן על זכויות האדם ועל הערכים הדמוקרטיים. תמיד היה הוא, כלשונו של השופט זילברג "בית משפט" ולא "בית שופטים, אשר כמספר חבריו כן מספר דעותיו". שופטיו לא ראו להם שליחות אלא בשליחותם השיפוטית – לעשות צדק על-פי דין. מעולם לא נהו אחר נוסחאות ריקות, בשם "אקטיביזם" או "שמרנות", אלא שקלו כל עניין לגופו. שופטי בית משפט זה הכריעו, ומכריעים, לא על סמך דעות ועמדות אישיות כי אם על-פי מיטב הכרתם את הדין ובהתבסס על התשתית העובדתית שהניחו בעלי הדין.

כך היה החל מיום שנפתחו שערי בית המשפט לראשונה, ב-14.9.1948. כבר באותם ימים ראשונים ניתנו פסקי הדין שהניחו את תפישות היסוד של בית המשפט בכל התחומים, ובפרט בתחום ההגנה על זכויות הפרט ועל שלטון החוק, שנים לפני חקיקתם של חוקי היסוד. כבר בינואר 1949, בטרם נדם רעם תותחי הקרבות של מלחמת העצמאות, ציווה בית המשפט העליון על שחרורו של עציר מינהלי שבמעצרו נפל פגם, והשופט אולשן ציין כי "השלטונות כפופים לחוק כמו כל האזרחים במדינה".

חודש לאחר מכן, הכיר בית המשפט העליון בזכות לחופש העיסוק – זכותו של אדם לעסוק בעבודה או במשלח-יד שבחר לעצמו – כזכות הקנויה לכל אדם בישראל. וכשנה לאחר מכן, בקבלו את עתירתו של ישראל אלדד, אשר שר הביטחון בן-גוריון הורה על פיטוריו כמורה, כתב השופט ש"ז חשין כי: "חייו [של אזרח] אינם הפקר ודמו אינו מותר; ואין נועלים בפניו שערי פרנסה, ואין יורדים לחייו בדרך אדמיניסטרטיבית בלבד".

ועוד לא הזכרתי – וקצרה היריעה מלהזכיר – את הפסיקה הענפה ורבת הרבדים בעניין השוויון, בעניין הזכות לקניין, בעניין חופש הדת והמצפון או בעניין חופש הביטוי, לגביו כתב מורי, הנשיא לנדוי, כי "שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב, ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית [...]".

בית המשפט העליון צועד בדרך מוגדרת שהותוותה על-ידי ניסיון ומסורת של שבעים שנה. עדיין הוא חייב להגן, כבראשית דרכו, על זכויות הפרט, ועדיין חייב הוא לשמור שלא ייפגעו העקרונות של שלטון החוק ואי תלות הרשות השופטת.

אכן, השמירה על שלטון החוק וההגנה על זכויות הפרט היו מאז ומתמיד חובותיה של הרשות השופטת בישראל. אולם אין הן מוטלות עליה לבדה. הן מוטלות, כמובן, על כל רשויות השלטון אך, מעבר לכך, חובות אלה מוטלת גם על שכמם של עורכי הדין.

אני מאמינה ביכולתם של עורכי הדין לתרום להגברת הנגישות למערכת המשפט, לקידום קבוצות מוחלשות, לביצור שלטון החוק ולהגנה על זכויות האדם. אני מאמינה ביכולתם לעשות כל זאת, אך גם כי זו חובתם לעשות כן.

אני קוראת לכם להירתם לעשייה זו, ואני מקווה כי תתרמו מהידע שלכם, מכישוריכם ומכישרונכם – בדברים ובמעשים – למען הגנה על העקרונות המונחים ביסוד שיטת המשפט שלנו, וביסוד קיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. כאשר מתעוררת מגמה שלילית, המבקשת לפגוע בעקרונות אלה – בטוהר המידות או בשלטון החוק; בחרויות הפרט או בהפרדת הרשויות – השמיעו את קולכם בקול צלול וברור.

ומילה בענייני דיומא:

מאז ניתן אתמול פסק דיננו בעניין הרחקתם של מסתננים למדינה שלישית והחזקתם במשמורת לשם כך, נשמעות תגובות רבות בשיח הציבורי. חלקן הגדול ניתנו דקות לאחר מתן פסק הדין שאורכו 121 עמודים וחלקן לא שיקפו את האמור בו. על כן אני מבקשת להעמיד בקצרה מאוד דברים על דיוקם: כפי שציינו בפסק הדין, הדין בישראל והדין הבינלאומי מאפשרים כעיקרון להרחיק שוהים שלא כדין ללא הסכמתם ובניגוד לרצונם. זו מהותה של הרחקה להבדיל מיציאה מרצון. עם זאת, במקרה הנוכחי ההסדר הספציפי שהמדינה עצמה היא זו שגיבשה אותו עם המדינה השלישית הרלוונטית אינו מאפשר להרחיק מסתננים ללא הסכמתם. במהלך דיון שנערך במעמד צד אחד ביום 9.10.2016 הצהיר נציג המדינה במפורש כי "מוחזק במשמורת שעומד על דעתו ואומר עד העלייה למטוס שאין הוא מוכן להיות מורחק... לא יגורש בכפייה". אלה דברי נציג המדינה וזו אינה קביעה שלנו. מאחר שנדרשת כאמור הסכמה, הסכמה שכזו נדרשת להיות מדעת, חופשית ומרצון – כפי שחזרנו ושנינו בשורה ארוכה של פסקי דין קודמים, הן בנוגע למסתננים הן בנוגע לתחומים אחרים. משזו ההסכמה הנדרשת, ברי כי לא ניתן להחזיק מסתננים במשמורת לצורך השגת ה"הסכמה" כביכול. אם היינו אומרים אחרת, היה בכך כדי לעקר את דרישת ההסכמה מתוכן.

אני יודעת ששרת המשפטים תעסוק כאן בחוק הלאום. שרת המשפטים ואני למדנו לא להפתיע זו את זו. אני אמנע מלהתייחס לחוק כיוון שלא מן הנמנע שעניינו יגיע לבית המשפט העליון, גם אם זה יקרה כשאהיה בדימוס.

אני מבקשת להודות בטקס זה לראש הלשכה, עו"ד אפי נוה, ולשרת המשפטים, חברת הכנסת איילת שקד, על שיתוף הפעולה ההדוק.

אאחל לכולם שנת משפט פורייה ומוצלחת;
לכל אחת ואחד מכם, ולכל בית ישראל, שנה טובה.