מפתה לחשוב שדונלד טראמפ לא יכול להיות גרוע יותר – אבל הוא מצליח כל פעם להפתיע מחדש, כותב פייננשל טיימס. חודש אוגוסט היווה נקודת שפל בשל תגובתו של טראמפ לאירועי שרלוטסוויל ובשל החנינה שהעניק לג'ו ארפאיו, השריף הגזעני ביותר בתולדות ארה"ב – אבל ספטמבר ואוקטובר כנראה לא יהיו טובים יותר.

קצב הקריסה של טראמפ יהיה תלוי בהוצאת הזימונים לבני משפחתו ומקורביו בפרשה הרוסית – סבור העיתון. ככל שרוברט מולר חופר עמוק יותר בפרשה, כך גודל הפיתוי של טראמפ להפוך את הסגל שלו לשעיר לעזאזל וליצור מחלוקות שערורייתיות. אי-אפשר לנהל ממשל יציב אל מול חשדות גוברים ומסמכים משפטיים נערמים. עובדי ציבור, כמו ראש הסגל ג'ון קלי, יעשו כמיטב יכולתם להשליט סדר בבית הלבן – אבל ייכשלו, צופה פייננשל טיימס. אחרים, כמו שר החוץ רקס טילרסון, עשויים להגיע למסקנה שהשירות לציבור כבר לא מצדיק את ההשפלה. טראמפ עשוי להגיע לאותה החלטה במקומם; איש אינו יכול לשרוד את הקירבה לנשיא הזה.

החלטתו של טראמפ לחון את ארפאיו – שריף לשעבר מאריזונה שהורשע בהפרת צו שיפוטי בנוגע לביצוע פרופילים גזעיים – נותנת תחזית מגעילה לגבי מה שטראמפ מסוגל לעשות כאשר הוא נלחץ אל הקיר, טוען אדוארד לוס במאמרו, ומבליטה שתי נקודות קריטיות. האחת: טראמפ מהמר על הלבנים הלאומנים, והריקוד איתם הולך ונעשה צמוד ככל ששיעור התמיכה הציבורית בו הולך ויורד. סניגוריו של טראמפ יכלו לומר שתגובותיו לשרלוטסוויל היו סטייה רגעית מהמסר הפחות-קיצוני שלו, אבל אין מחילה לחנינה שהעניק לארפאיו. הלה ניהל מיני מדינת משטרה במחנות להיספאנים, תוך הפרה של החוקה, החוק הפדרלי וכל קנה מידה של הגינות אנושית. אבל טראמפ סבור שמדובר ב"פטריוט אמריקני דגול".

טראמפ חידש את מחויבותו לאג'נדה של "אמריקה תחילה". הוא מאיים לסגור את הממשל – על-ידי הימנעות מאישור התקציב לשנת הכספים המתחילה ב-1 באוקטובר – אם הקונגרס לא יכלול בו מימון להקמת החומה בגבול מקסיקו. אי-אפשר לדעת האם טראמפ מבלף; רוב הסיכויים שלא.

הנקודה השנייה: טראמפ מוצא שיותר ויותר קל לו להפר את רוח החוק. לאחר שנתן חנינה בלתי נסלחת אחת, יהיה לו קל יותר לתת את הבאה. מומחים לחוקה אומרים שנשיאים לא יכולים לחון את עצמם (ריצ'רד ניקסון נזקק לחנינה מג'לרד פורד על פרשת ווטרגייט), אבל בפועל – איש אינו יכול למנוע מטראמפ לחון את בניו, עוזריו ולבסוף את עצמו. רק הקונגרס יכול להעמיד את הנשיא במקומו בכך שיעמיד אותו לדין על חנינה-עצמית – והסיכויים לכך הם אפסיים. מי שחושב שטראמפ לא יעשה זאת, מעיר לוס, אינו מבין שזה סיפור חייו: הוא יוצר לעצמו את המציאות בה הוא חי.

נכון לעכשיו, זהו גם סיפורה של ארה"ב. בנקודה כלשהי ייפרדו הביוגרפיות של טראמפ וארה"ב. עד אז – טראמפ הוא כמו חיה בכלוב. בימים טובים הוא יפעל לפי הייעוץ המקצועי, תהיה רמתו אשר תהיה. הדוגמה האחרונה לכך היא החלטתו להגדיל את הנוכחות האמריקנית באפגניסטן; הוא גם נמנע עד כה מלהכריז על מלחמת סחר. בימים רעים הוא יעשה כל מה שנחוץ כדי לשנות את השיח התקשורתי – גם אם המשמעות תהיה להסתכן בעימות צבאי בחצי-האי הקוריאני או לפטר את התובע המיוחד. טראמפ מתכוון לעיתים קרובות למה שהוא אומר.