מחירה של יציבות פוליטית

אם למרות הקושי ננסה לרגע למחוק את החיוך הציני ביחס למראות השבוע שעבר במרכז הליכוד נאמר שהיה שם ניצחון של ההמשכיות והיציבות. שנים ארוכות מפמפמים פרשנים פוליטיים, מומחים למדע המדינה וכמובן פוליטיקאים מהמפלגות הגדולות, כי בחירות תכופות מדי, בריחת מצביעים למפלגות קטנות והחלפת שלטון בשרשרת, מערערים את היציבות של המערכת השלטונית בישראל (ואת המדינה כולה), זאת בעוד שמפלגות גדולות, בחירות במועדן והימנעות מהחלפת מנהיגים - מבטיחים את היציבות. רק מה - היציבות הזו יכולה להיות מעט מושחתת, טיפה בהמית ונעדרת אידיאולוגיה.

במפלגה של 40 מנדטים כמו הליכוד טבעי שיהיו לא מעט חובשי ספסלים אחוריים. עיינתי במשנתם של שלושה מהם (בעידן האינטרנט קל לעיין כי לח"כים יש אתרים): הנה מיכאל גורולובסקי מספר בגאווה על הצעת החוק החשובה שלו לתלות פוסטר של הרצל בגודל 40 על 60 סנטימטר (לא מילימטר אחד פחות) בכל כיתה ובכל בית ספר < [קישור],<
אהוד יתום מצהיר שהוא תומך בהתרת שימושים חריגים בקרקע חקלאית לטובת ליכודניקים חקלאים ולתפארת מדינת ישראל >[קישור]<, וסגן השר אלי אפללו מבטיח עזרה לעסקים קטנים שרק יואילו לפנות אליו <[קישור]>.

שלושה ח"כים אלה מטיבים לאפיין את מרכז הכובד של המפלגה הגדולה בישראל: הרבה אידיאולוגיה לא נותרה שם אבל יש בשפע אהבת ישראל בכלל וחיבה לחברי מרכז ליכוד בפרט.
השאלה היא מדוע המיש-מש הזה עדיף על מפלגות קטנות ומחודדות. אם ניקח לדוגמה את אפי איתם מימין או את יוסי שריד משמאל - בין אם מסכימים עם משנתם האידאולוגית ובין אם לאו - חייבים להודות שיש להם משנה סדורה. אולי מפלגה גדולה עם ספסלים אחוריים רחבים איננה בהכרח דבר טוב כל כך. אולי דווקא גופים קטנים יותר, מסואבים פחות ובעלי עמדות ברורות יותר, מבטאים טוב יותר את רחשי הלב של הציבור, שגם לו יש עמדות ואידיאולוגיה מעבר להנאה מהצפייה בקרקס הליכודי.
גם המיתוס בדבר עדיפותן של המפלגות הגדולות בגלל שהן ממתנות קונפליקטים רחוק מהאמת. כל מי שצפה בהצגה במרכז הליכוד ראה כמה שנאה פנימית יש במפלגת השלטון הגדולה.


טבעו של השלטון להשחית, וקשה להאמין שניתן יהיה לשנותו מהיסוד. מה שניתן לעשות זה להחליף גרביים ולא לתת לאף גרב לכסות את כל הרגל. הפיתרון הבדוק ביותר לסיאוב פוליטי היא בחירה במפלגות קטנות, החלפה תכופה של המפלגה השלטת (ולא משנה מאיזה מחנה היא), והליכה לעיתים קרובות אל העם לשאול את פיו בדרך של משאלי עם ובחירות. הדמוקרטיה הייצוגית והמפלגות הגדולות, אשר התאימו לתקופות בהן קשה היה טכנית לשאול לעיתים קרובות ציבור גדול לדעתו והמנהיגים של המפלגות הגדולות היו אנשים חדורי אידיאולוגיה, איננה בהכרח הפיתרון המתאים ביותר לעידן האינטרנט ולתקופה בה האידיאולוגיה היחידה שנותרה במפלגות הגדולות היא הרצון בג'ובים.