נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק הפיץ לאחרונה בקרב כלל השופטים טיוטה של כללי אתיקה לשופטים וביקש תגובותיהם. הסעיף העיקרי בטיוטה - סעיף 15 - עוסק במצבים שונים בהם שופטים נקלעים לניגודי עניינים (כגון קירבה לבעלי הדין או לעורכי הדין וכו' וכו'), המחייבים אותם לפסול עצמם מלשבת בדין.
יודגש כי בהתקיים אחד המצבים של ניגוד עניינים המפורטים באותו סעיף, השופט מחוייב לפסול עצמו ואין הוא יכול לנהל את המשפט, גם אם כל הצדדים מסכימים לכך שיישב בדין (וכדברי הנשיא ברק באחד מפסקי הדין: "הסכמת הצדדים אינה יכולה לרפא את הבעייתיות שמצמיחה הסיטואציה").
אלא שהחיים כידוע אינם שחור לבן, והם מזמנים מצבים גבוליים רבים הנמצאים בתחום האפור, ושבהם השופט מבין שהוא נמצא על גבול של משוא פנים כתוצאה מניגוד עניינים, או שניגוד העניינים אינו בוטה ואינו מובהק, ושהחוק איננו מחייב באופן קטגורי את פסילתו, ולכן הוא - השופט - מתקשה להחליט אם עליו לפסול עצמו או לא.
במצבים הגבוליים הללו קורה לא פעם שהשופט נוקט גילוי נאות כלפי הצדדים, מספר להם אודות המצב הגבולי שהוא נמצא בו, ומודיע להם שאם מי מהם יבקש ממנו לפסול עצמו - הוא יעשה כן.
האם בכך נפתרה הבעיה? לא ממש.
ההוכחה היא אמפירית: האם קרה אי פעם שבעקבות גילוי כזה של השופט ביקש ממנו מי מהצדדים שיפסול עצמו? לא מוכר מקרה כזה.
הסיבה ברורה: לא נעים. לא נעים למי מהצדדים לגמול לשופט - לאחר שנקט גילוי נאות - בבקשה שיפסול עצמו.
כללי האתיקה לשופטים בארה"ב מודעים למצב המלחיץ הזה שנופל על הצדדים בעקבות גילוי השופט, ומתמודדים עימו בדרך מעניינת.
על-פי כללי האתיקה בארה"ב, כאשר שופט נקלע למצבים גבוליים של משוא פנים כתוצאה מניגוד עניינים, עליו לגלות לצדדים על ניגוד העניינים - או ספק ניגוד העניינים - שהוא נתון בו, ולהודיע להם שבדעתו לפסול עצמו - אלא אם כן כל הצדדים יבקשו ממנו שלא יפסול עצמו.
כלומר, שלהבדיל מהמצב אצלנו, שבו - בעקבות גילוי השופט - צריך מי מהצדדים לבקש אותו שיפסול עצמו, הרי שבארה"ב צריכים כל הצדדים לבקשו שלא יפסול את עצמו, ואם לא כולם יבקשו זאת - הוא פסול.
אבל האמריקנים מודעים גם לכך, שאם מי מהצדדים לא יבקש מהשופט שלא יפסול עצמו, הוא - אותו צד - עלול להיקלע לאי נעימות וללחץ על כך שלא ביקש מהשופט לחזור ולשפוט.
ולכן יצרו האמריקנים מנגנון מיוחד העוקף את הבעיה הזו: על-פי כללי האתיקה לשופטים בארה"ב, כאשר שופט מגלה לצדדים את המצב של ספק ניגוד העניינים שהוא נתון בו, עובר הטיפול בעניין לידיו של פקיד בית המשפט שמנהל מעין הליך חסוי על-פי הפרוצדורה הבאה:
פקיד בית המשפט שולח לכל הצדדים מכתב שבו כל אחד מהצדדים מתבקש על-ידי הפקיד להשיב לו בכתב אם ברצונו שהשופט האמור לא יפסול עצמו.
הפקיד מפנה את תשומת ליבו של כל אחד מהצדדים לכך, שעליו להשיב את תשובתו לפקיד בלבד, והוא מנוע מלשלוח העתק תשובתו לשופט או למי מהצדדים האחרים.
הפקיד מודיע לכל הצדדים שאם כולם ישיבו לו שהם מוכנים שהשופט לא יפסול עצמו, הוא - השופט - ימשיך לדון בתיק.
אבל אם מי מהצדדים לא ישיב למכתבו של הפקיד תוך מספר ימים שנקבע בו - או אז השופט פסול והתיק יועבר לשופט אחר.
במקרה שלא כל הצדדים השיבו לפקיד בתוך פרק הזמן שנקבע (ושבעקבות כך השופט פסול), כל ההליך נותר חסוי באופן שהשופט שנפסל לא יידע על תוכן המכתבים שהוחלפו בין הפקיד לבין הצדדים שהשיבו לו, ולא יידע מי מהצדדים לא השיב למכתבו של הפקיד.
על פניו ההליך נראה מסובך כלשהו. אבל כנראה שההגינות וההוגנות במערכות משפטיות שונות נמצאת בדרגת חשיבות כזו, שההליך המסובך לעיל הוא חלק טבעי של העניין.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
