בנסיבות הכי פחות מתאימות ותרבותיות הזדמן לי לשמוע על "יש מישהו אחר", ספר מאת נגה מרון. הנסיבות היו חשיפת ספרה ודעותיה הקיצוניות של מרון בעיצומו של ערב שכל כולו היה אהבת המולדת והאזנה לסיפוריהם של ותיקי הפלמ"ח, כאשר לתוך אווירה נעימה וחגיגית זו הושלכה האבן של נגה מרון.
ספרה מציג באור/חושך מדכא את מדינת ישראל בעוד עשר שנים. אכן, יש אנשים החושבים כמוה, מיעוט בציבור ורוב בבועה התל אביבית. קבוצה זו מתאפיינת באופן חד וקולע על-ידי אמירתו האלמותית והבלתי דמוקרטית של יצחק בן-אהרון בעקבות המהפך בבחירות 1977, לפיה "יש להחליף את העם". במלים אחרות, אין לקבל את תוצאות הבחירות, העם טועה ועל כן אותו יש להחליף ולא את ממשלתו. "חטאו" של העם, יש לזכור, היה המיאוס שהרגיש כלפי שלטון השמאל שעשה במדינה כבתוך שלו, בבחינת "אלוהים לשלטון בחרתנו".
גם בארבעים השנים שחלפו מאז, ולמרות שברובן הליכוד היה בממשלה, אם כי לא כל כך בשלטון, הטביע השמאל חותם עמוק על ההווה ועל העתיד של מדינת ישראל. חותם זה התבטא בראש ובראשונה בהסכם אוסלו, שנמכר לציבור כ"שלום", למרות שכל אדם חושב ובר-דעת ידע ויודע שאין זה שלום, והיו רבים וטובים שהזהירו בזמן אמת מפני המלחמה, מלחמת אוסלו, שתפרוץ, ואכן פרצה, כתוצאה מאותו "שלום". רק מי שמעוניין להסתיר את הקשר בין מלחמה לבין ה"שלום" באותו השם מעדיף ומתעקש להשתמש במונח הערבי - אינתיפאדה.
תהליך ההתפכחות מן ה"שלום" שאיננו שלום ומן ה"פתרון" שאיננו פתרון נמשך כל הזמן, אם כי בקצב אטי מדי. העם לא זז ימינה, אלא מתוודע יותר ויותר לכך שמה שנמכר לו היה סם מסוכן ומדמם, ולא שלום. העם אינו שבע רצון מן הנהנתנות של נתניהו, אבל אותו עם - בהבדל מציבור שונאי נתניהו הרואה רק את הנהנתנות שלו - בחל גם בנהנתנות מנקרת העיניים של
אהוד ברק,
אריאל שרון,
אהוד אולמרט, ומעל כולם
שמעון פרס. כל אלה מביאים לגעגועים אל ראשי מדינה צנועים, מדוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי בשנותיה הראשונות של המדינה ועד
מנחם בגין ו
יצחק שמיר בראשית תקופת הליכוד. כל אלה מביאים להערכה לראשי הממשלה הדגולים - דוד בן-גוריון ויצחק שמיר - שכל אחד מהם הביא לעלייתם ארצה של למעלה ממיליון יהודים, ולהסתייגות מראשי הממשלה בעשורים האחרונים העוסקים, איש איש בדרכו, בקידום מדינה לאויב בארץ ישראל המערבית, במקום בהגשמת חזון העלייה וההתיישבות בארץ ישראל.
גיבורת ספרה של נגה מרון ביקרה בישראל ב-2007 וב-2027 ומזדעזעת מההידרדרות שחלה בארץ: "חוקי ההלכה הדתית שולטים, אין השקעות מחו"ל, מיטב המוחות היצירתיים עזבו את הארץ, הטרור מעצים, שחיתות והזנחה שוררים בכל. למרות כל זאת הישראלים ממשיכים לתמוך בשלטון הקיים, משום שהם אינם רואים באופק כל אופציה אחרת. רוח הזמן ושאיפתם המשותפת של תושבי המדינה על גווניהם השונים מביאים איתם אופציה חדשה, והם מאמינים שהודות לה יזכו לחיים טובים באווירה דמוקרטית".
הכובש האמיתי
בפועל, במציאות חיינו, חוקי ההדתה של דת "השלום" מדכאים כל מחשבה על פתרון אמתי, ומובילים אך ורק לגירוש יהודים מבתיהם בארצם - בניגוד לדמוקרטיה ובסתירה לחוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו - ולהסגרת לב הארץ לאויב, שהוא הכובש האמתי בארץ ישראל המערבית. יש לקוות שעד 2027 נשתחרר ממלכודת אוסלו ומ"פתרון" שתי המדינות ממערב לירדן, כאשר ערביי ארץ ישראל המערבית יגורו במקום מושבם הנוכחי ויצביעו לבית הנבחרים של המדינה הפלשתינית ברבת עמון.
בפועל, במציאות חיינו, זרם ההשקעות מחו"ל הולך וגובר, בניגוד למצב ששרר בארץ בעיצומה של מלחמת אוסלו, כאשר "ה"שלום" העצים את הטרור. אכן, בשחיתות יש להילחם, ובכל תופעותיה, לרבות זאת שאיפיינה את מפא"י, ובמיוחד חלוקת קרקעות, כספים ומשרות לאנשי שלומו של השלטון. מבחינה זאת שלטון הליכוד הוא רק בבואה מוקטנת של שלטון מפא"י.
בפועל, במציאות חיינו, הישראלים ממשיכים לתמוך בשלטון הקיים, משום שהם אינם רואים באופק כל אופציה אחרת. יותר נכון, השלטון הקיים נראה בעיני הרוב הדמוקרטי כרע במיעוטו, בהשוואה לשלטון השמאל. מי ייתן וב-2027 נשתחרר מעריצות המיעוט, לא נצטרך להסתפק ברע במיעוטו, ותהיה לנו מדינה נאורה השמה את הדגש על עלייה וקליטה, התיישבות בכל חלקי ארץ ישראל, ודאגה לפרט ולחלש באשר הוא, ואפילו אם הוא יהודי שכיום נרדף על-ידי אנטישמים ואוטו-אנטישמים ומיועד לגירוש גזעני למען עגל הזהב של "שלום".
"שלום" אוסלו ו"פתרון" שתי המדינות העלה בי מחשבות נוגות לגבי מה שעלול לקרות בארצי - ארץ ישראל - אם לא נדע להתעשת בזמן. על כן אני פועל ללא לאות כדי להזהיר את קוראיי מפני קץ הציונות, מפני הפסקת התהליך של ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. אסור לישראל להיות חוד החנית של שונאי ישראל שמטרתם לאסור על יהודים לגור במקום זה או אחר בגלל יהדותם, קל וחומר בירושלים, ביהודה ובשומרון.
טוב שיש דרך אחרת, הדרך הציונית, שתגבר בסופו של דבר על מי שאיבד את דרכו ו/או משרך את דרכיו. טוב שיש מישהו אחר, ויש יותר ויותר כאלה הרוצים מדינה יהודית ודמוקרטית, ולא שלום חזירי, שאיננו יהודי, איננו דמוקרטי, איננו ציוני, איננו מוסרי, וממילא איננו שלום.
