לא אגלה סוד אם אקבע שרוב הפוליטיקאים ככולם מנחילים לבוחריהם אכזבות, לעתים מרות, ומעת לעת אף כאלה המותירות את בוחריהם מתוסכלים וכואבים עד כדי כך שהם חשים נבגדים ממש.
דומני שהדבר היה זה מכבר למן המפורסמות ולכן לא אתעכב כאן על דוגמאות הרבה. על-מנת לצאת ידי חובה מינימלית אזכיר אולי רק את
מנחם בגין ("אף שעל") שמסר למצרים את סיני והכיר רשמית בשקר ה"פלשתיני" כבמציאות מחייבת, את אריק שרון ("דין נצרים כדין תל אביב") וההמשך ידוע..., ואת
בנימין נתניהו המפזר הבטחות בקצב מסחרר ומצליח להפר את כולן באותו קצב.
לא רק בימין התופעה רווחת אלא שבו התמקדתי גם משום אכזבות אישיות וגם משום היותו לכאורה בשלטון מזה עשרות שנים.
ובאמת שנלאינו מלהתייחס לתירוצים. "דברים שרואים משם...", "העיתוי לא מתאים", "יש אילוצים ביטחוניים ומדיניים", "הקהילייה הבינלאומית לא תסבול זאת"... ועוד רבים. הניסיון מלמד שהתירוצים הללו הם דרכו של הפוליטיקאי להימלט ממחויבויות, להפר הבטחות, לתרץ אי-עמידה על עקרונות ובעיקר, להמשיך ולשרוד אגב שהם משמשים לשמירה על בסיס התמיכה הפוליטי המכונן את קיומו זה.
האם האשם באנשים ובאיכויות האנושיות שלהם ובמידותיהם? האם במין "תרבות" שלטונית עסקינן, כזו בה אדם יכול לכזב, לתעתע, להוליך שולל ולאחר כל אלה עדיין לזכות באמונם של נבגדיו מיום האתמול? מה גורם להם להתנהגות זו ומדוע סובלים אותה ואותם הבוחרים?
בשנים האחרונות השלתי מעלי את אדרת התמימות, התפכחתי והפכתי בעניין ולקמן כמה תובנות. אין בהן חידושים מרעישים אלא שהצגתן במרוכז וכעין סיכום ותיאור מצב מסייעת לעשות סדר בדברים, אולי אף להסיק מסקנות.
איכותם האנושית של נבחרי הציבור - אין כל ספק שירידת הדורות מורגשת כאן, מורגשת היטב. שחיקה מתמשכת של נורמות, השפעה הולכת וגוברת של תרבות יוון, התרחקות ההנהגה ממסורת ישראל ומקדשיה, "תרבות" פוליטית קלוקלת וסגידה לחומר - כל אלה ביחד מייצרים מנהיגים פחות מוסריים, יותר אגואיסטים, תאבי כוח ותאבי בצע. וכך, שיכורים מכוחם הם ממשיכים להבטיח ולהפר, לזרות חול בעיניים ולכזב ובעשותם זאת אינם "רואים איש ממטר" זולת עצמם והמקורבים אליהם (עד לבחירות הבאות כמובן...).
בעוד שאינני סבור שמנהיגי העבר היו מושלמים, צאו ובדקו את תכונותיהם, מידותיהם, מוסריותם ויושרם של בן-גוריון, יגאל אלון,
יצחק שמיר, מנחם בגין ולוי אשכול לעומת אלה של המנהיגים בהם "זכינו" בשלושים השנים האחרונות -
שמעון פרס,
אהוד ברק, בנימין נתניהו והדומים להם. לא אותה תחושת שליחות, לא אותה יושרה, לא אותה הענווה, לא אותו היושר, לא אותה רמה... כאמור, ה"ראשונים" לא היו מושלמים, אולי אף בלשון המעטה. בן-גוריון חטא באלטלנה, מנחם בגין בקמפ דייוויד... אלא שאצלם נראה היה שמה שעשו היה מתוך אמונה בדרך בה הלכו ו"לשמה".
החיידק הפוליטי - מצאנו שבמקרים רבים, מי שנדבק בחיידק הזה של פעילות ציבורית בה הוא צובר כוח והשפעה, איננו מסוגל להירפא ממנו. בדומה לנרקומן שאינו יכול בלי הסם ועל כן הוא גונב, מתעתע ופושע, כך הפוליטיקאי משנה דעות, מחליף מפלגות, משנה קואליציות וסוטה מעקרונות - הכל כדי להמשיך ולהיות מה"סם" הזה.
תחושת השליחות ואובדנה - אם בראשית דרכו היה הפוליטיקאי הצעיר חדור אידאלים, השקפת עולם ורצון להשפיע, הרי שברבות השנים ובשל החיידק הנ"ל הופכת המשימה לטפלה לעיקר. מסתבר שלא קל לו לאדם שהיה בעל השפעה, קובע מדיניות, בר הכי שהכול מסתופפים לידו ורוצים ביקרו, להיפרד מכל אלה ולחזור להיות כאחד האדם. כך אנו רואים שוב ושוב "גוויות" פוליטיות המחזרות על הפתחים, עוברות ממפלגה למפלגה, עושות קאמבק פוליטי נלעג. זהו מחיר הגאווה שאינה מרפה ואינו נותן להם מנוחה.
השיטה הדמוקרטית - מה יעשה אדם הזקוק לתמיכת רבים, כמה שיותר בני אדם? שהרי בלי תמיכה גורפת ייוותר מחוץ למשחק, בלא השפעה וחדל מעש במגרש הפוליטי. והרי האנשים, אלו הבוחרים, שונים מאוד איש מרעהו, אין אחידות, יש אינטרסים מנוגדים, השקפות שונות, אמונות וערכים סותרים. היאך אם כן בתוך כל הסבך הזה ימצא רבים שיתנו בו אמונם, יעניקו לו את קולם ויפקידו בידיו את ההגה? פשוט בתכלית - המועמד ישדר מסרים פופוליסטיים, יאמר את מה שהבוחרים רוצים לשמוע, יבטיח לכולם את הכול, יחפש את המכנה המשותף הנמוך ביותר והרחב ביותר ובו יפעל לשכנע.
ומה בדבר הקיום בהמשך? לזה כמעט שלא נודעת משמעות. יחזור ויבטיח, ישוב לשכנע, יתהדר בנוצות לא לו מחד ויכפיש את יריביו מאידך. זהו המשחק ואלה הם כלליו, לדאבון הלב.
ועוד תהיות באשר לשיטה הפוליטית הנוהגת, הדמוקרטיה במקרה זה שלנו - האם סביר להפקיד בידי כל אזרח את אותה האחריות? האם הגיוני שהכרעת אדם מוגבל בשכלו תהא שווה במשקלה לזו של גאון הדור, האם נכון לאפשר סחר בקולות, להתיר מפקדי דמי וקבלני קולות? האם המבנה השלטוני איננו מייצר עיוותים ה"תורמים" לחוסר האמינות, לאכזבות ולתחושת הבגידה שתוארה לעיל?
והכיצד יעלה על הדעת שבמדינת ישראל, היא הבית הלאומי לעם היהודי, ייקחו חלק בהחלטות הרות גורל מי שאינם יהודים, כמו הערבים החיים בקרבנו שליבותיהם, מאווייהם, אמונותיהם ושאיפותיהם, כל אלה מתנגשים עם עצם היותה של המדינה מדינה יהודית?
נמצא שבתוך כל הג'ונגל הזה מתייצבים אנשים ומעמידים עצמם לבחירת הציבור. במקרה הרע (כפי שמתברר לעתים קרובות מדי בשנים האחרונות) הכל למען אינטרס וקידום אישי, לא פעם חומרי. מי שחולק עלי מוזמן לבקר בכלא מעשיהו, לגביו סופרה בזמנו המהתלה העצובה דלקמן: "מה כתוב על גבי השלט בחדר אוכל במעשיהו? - כל האסירים מתבקשים להישאר במקומותיהם עד אשר ראש הממשלה והנשיא יצאו"... (
אהוד אולמרט ו
משה קצב, למי שהדחיק...).
במקרה הטוב מתברר ששליח הציבור אכן יצא לדרך בהיות השליחות מטרתו אלא שהנסיבות, אילוצים קואליציוניים, שיקולי הישרדות פוליטית, אינטריגות ותככים, חולשת דעת, עמוד שדרה ערכי רעוע והעדר יכולת עמידה על עקרונותיו (להם התחייב בפני בוחריו) - כל אלה מייצרים תוצאות הרחוקות מאוד מהחזון אותו פרש לפני בוחריו טרם היבחרו.
עצוב אבל זה מה שיש.
ואיפה חזון הנביאים? היכן מלכות בית דוד? לאן נעלמו השופטים? לעת הזו נותרו כל אלה מושא לתקווה ולתפילה. מי ייתן שלא ניאלץ להמתין זמן רב מדי, לא הכל ניחנו בסבלנות הנדרשת שלא לדבר על תעצומות הנפש.
