בשבוע שעבר עמדנו כאן על מקרה חריג ובלתי תקין, בו גזר דינם של שניים שהיו מעורבים בהפרת אמונים בעירייה בשרון, פורסם ללא שמותיהם (ראו קישור ראשון משמאל). בדיקת News1 מעלה, שמקרה זה מתאים לקביעת חז"ל לפיה "עבירה גוררת עבירה" - ואנחנו לא מדברים על העבירות של שני המורשעים.

מתברר, כי שמותיהם של השניים נאסרו לפרסום עוד כאשר נעצרו. היה זה חלק מהגל העכור שעובר על בתי משפט השלום, בו שופטים מטילים איסורי פרסום בניגוד ברור להוראות החוק ולפסיקת בית המשפט העליון, תוך שימוש בטענה לפיה עדיין לא ברור האם יש ממש בחשדות נגד העצורים. זהו גם אבסורד: אותם שופטים עצמם שוללים את חרותם של החשודים על בסיס חשד בלבד, תוך שהם קובעים שיש חשד סביר נגדם - ובאותה נשימה אומרים שאין בו די כדי לפרסם את שמותיהם.

במקרה הנוכחי, איסור הפרסום פשוט נמשך אוטומטית לכל אורך ההליך, משום שאיש לא ביקש להסיר אותו. ההגנה ודאי רצתה בו, ואילו לפרקליטות - האמורה לייצג את האינטרס הציבורי - לא הפריע משום מה שהמשפט מתנהל בדלתיים סגורות. ממש כך, כאילו מדובר בעבירות מין או בפגיעה בביטחון המדינה. הפרקליטות גם לא חשבה שיש משהו מוזר בכך שאישום בהפרת אמונים בעירייה מחייב גילוי לציבור, שהוא הנפגע מאותה הפרת אמונים.

האחריות של השופטת גרינברג

השופטת מרב גרינברג נושאת גם היא באחריות. היה עליה להבהיר לצדדים, שאיסור הפרסום שניתן בשלב המעצר אינו מחייב אותה. האיסור ניתן בידי שופט אחר בהליך אחר, ובכל מקרה - נקודת האיזון משתנה בצורה משמעותית כאשר מוגש כתב אישום. על אחת כמה וכמה, כאשר הנאשמים מודים ומורשעים ונשלחים לעבודות שירות. אבל גרינברג התנהגה כאילו זה לא נוגע לה, ובכך הפרה את חובתה לשלוט בהליך ולנהל אותו בהתאם לכל הכללים - כולל זה המבטיח את פומביות הדיון.

כדאי להזכיר לגרינברג ועמיתיה את דבריו של בית המשפט העליון, כאשר דחה בקשה לאסור על פרסום שמותיהם של נישומים במסגרת פסק דין אזרחי שניתן בעניינם (ראו קישור שני משמאל). וכך כתב השופט יורם דנציגר - ונדגיש שוב שמדובר בפסק דין אזרחי, וקל וחומר ממנו להליך פלילי:

"עקרון פומביות הדיון משמעו גם חשיפה וגילוי של שמות הצדדים המתדיינים. גילוי השמות מוסיף כלי משמעותי לארגז הכלים העומד לרשות הציבור לצורך פיקוח ובקרה על ההליכים השיפוטיים. כך יכול הציבור לעמוד על הקשרים שבין בעלי הדין לבין השופט היושב בהליך או עורכי הדין המייצגים, ואף להעלות - בהתאם לצורך - טענות בדבר ניגודי עניינים ביניהם.

"זאת ועוד, לחשיפת שמות הצדדים ערכים נוספים. כך, הגילוי עשוי להזהיר את הציבור מלהתקשר עם אדם מסוים, כיוון שנמצא כי פשע או עוול, או שהפר חוזה; כך מזווית אחרת, גילוי השמות מאפשר התחקות 'רחבה יותר' - למשל אקדמית - אחר התנהגות בית המשפט כלפי בעלי הדין השונים לאורך הזמן. לחשיפת השמות עשויה להיות חשיבות גם במובן המשפטי ה'צר', כמו לעניין האפשרות להעלות טענות השתק למיניהן, שכן היא מאפשרת להתחקות אחר טענות עבר שהעלו בעלי הדין. לבסוף, יש בגילוי השמות גם כדי להכווין את התנהגות המתדיינים בהליך, שהרי הגילוי מתמרץ את בעלי הדין להתנהג באופן הולם מתוך ידיעתם כי זהותם תפורסם.

"...ובכן, הכלל הוא שיש לפרסם את פסקי הדין לרבות שמותיהם של בעלי הדין, גם כאשר ההליך בערכאה הדיונית התנהל בדלתיים סגורות. סטייה מן הכלל - אף אם מדובר בסטייה חלקית בלבד - תתאפשר רק בשעה ש'התכלית שלשמה נסגרו הדלתיים עומדת בעינה', וכאשר הפרטים שנחשפו בהליך אכן מתבררים בדיעבד כפרטים שפרסומם יחטא למטרת סגירת הדלתיים".

לא להותיר ליד המקרה

ברור לחלוטין שהדלתיים הסגורות במקרה הזה עמדה בניגוד בוטה לפסק דינו של בית המשפט העליון. איסור הפרסום מונע מהציבור לדעת מיהו העובד הבכיר - מנהל אגף הארנונה באותה עירייה - שפעל בניגוד עניינים פלילי. האיש גם פותח כעת עסק ליסינג - ולקוחותיו זכאים לדעת על הרשעתו. התכלית שבאיסור הפרסום - שהייתה מפוקפקת ממילא - ודאי שהתפוגגה לחלוטין עם ההודאה וההרשעה.

מדובר בבעיה רוחבית המחייבת פתרון מערכתי. מעבר לצורך להזכיר שוב ושוב לשופטים את חשיבותו העליונה של עקרון פומביות הדיון, יש מקום גם לקבוע שאיסורי פרסום יוגבלו בזמן. ודאי שלא ייתכן שצו הניתן בזמן המעצר, ימשיך להתגלגל באין מפריע גם בתיק העיקרי. לכן, יש לקבוע - ובמידת הצורך בתקנות מחייבות - שצו איסור פרסום בהליך מעצר יעמוד בתוקפו 14 יום בלבד, ולאחר מכן יהיה צורך לחדשו מדי 30 יום. בכל מקרה, הוא יפקע מאליו עם הגשת כתב אישום (זאת, כמובן, להוציא מקרים בהם האיסור מוצדק - בעיקר בתיקי נוער, מין וביטחון המדינה).

המקרה הנוכחי מלמד, כי אין להותיר את פומביות הדיון, את חופש העיתונות ואת זכות הציבור לדעת ליד המקרה. אם יש שופטים הפוגעים בעקרונות היסוד הללו - יש להעמיד אותם על מקומם. אם יש שופטים שמתנהגים בראש קטן - צריך להחליט במקומם. גם השופטים כפופים לחוק ולפסיקה.