"כל נגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו" - קבעו חז"ל. האמירה שלהם הייתה הלכתית ועסקה באבחון צרעת, אבל הפכה להיות מטבע לשון שמשמעותו: אדם רואה את כל המומים אצל כל אחד אחר - ואף מום של עצמו. בהיפוך של הדברים ניתן לומר, כי כל מום שאדם מזהה אצל עצמו - הוא בטוח שקיים גם אצל אחרים.
מאחר שהדיון הציבורי אצלנו הוא לעיתים קרובות לגופו של אדם ולא לגופו של נושא (issue במקום איש), הרי שכל מי שמנהל כך את הדיון - בטוח שכולם עושים את אותו הדבר. לכן, למשל, כאשר איש ימין (כמו הח"מ) יוצא נגד
בנימין נתניהו - הוא נתקל בתגובות שנעות בין תימהון לבין הכפשה. ואם איש שמאל (כמו
אבי גבאי) יגיד משהו שלילי על המחנה שלו - מיד יטענו שהוא בוגד בערכיו.
הנה עוד דוגמה בולטת: ההתקפות הגסות של אישים בימין על הנשיא ראובן ריבלין, לאחר שהחליט שלא להעניק חנינה ל
אלאור אזריה. מאחר שהפוליטיקאים ונושאי כליהם רגילים לחשוב בקווים דיכוטומיים של ימין-שמאל, גם התגובות שלהם הן כאלו: אם ריבלין לא נתן חנינה לאזריה, שחלקים בימין חפצים ביקרו - אזי ההחלטה שלו הוא פוליטית ומציבה אותו אוטומטית בצד שמאל של המפה, ומכאן שצריך לרגום אותו בכל אבני הפייסבוק והטוויטר האפשריות.
אנשי הימין הללו לא מעלים כלל על דעתם, שהחלטתו של ריבלין הייתה עניינית ותאמה במדויק את מהותה של החנינה - אבל זה מה שהיא הייתה. חנינה היא צעד יוצא דופן של חסד ורחמים, המופעל כאשר בפני הנשיא מונחות נסיבות שלא היו בפני הערכאות השיפוטיות. זה היה נימוקו של ריבלין כאשר קיצר את עונשו של יונתן היילו, שהרג את מי שאנס אותו שנים רבות קודם לכן: מצב רפואי והליך שיקומי.
עניינו של אזריה, בו הכריע ריבלין שעות אחדות לאחר עניינו של היילו, שונה בתכלית. התיאור העובדתי של מעשיו מעלה שהוא רצח מחבל שבוי ופצוע. התביעה הצבאית עשתה איתו חסד ענק (ובלתי מובן) כאשר האשימה אותו רק בהריגה, וכאשר דרשה לגזור עליו שלוש שנות מאסר בלבד. בתי הדין הצבאיים הלכו לקראתו עוד צעד ענק, כאשר דנו אותו רק ל-18 חודשי מאסר. הרמטכ"ל גדי איזנקוט הפך את העונש המגוחך לבדיחה מוחלטת, כאשר הפחית ממנו ארבעה חודשים. כל שנותר לאזריה הוא לכל היותר 14 חודשי מאסר - על רצח.
בגדול, את הימין העובדות הללו לא עניינו. באיזשהו גל שבדיעבד קשה להסביר אותו, הרוצח הזה קיבל אהדה וחיבוק משורה של אישי ציבור בכירים ביותר - כולל ובמיוחד לאחר הרשעתו. כאשר ראש ה
ממשלה, שר הביטחון, שר החינוך ואחרים קוראים להקל בעונשו של חייל רוצח ואף לחון אותו - הם מבזים את מערכת השיפוט הצבאית ואת העיקרון הנעלה של קדושת חיי אדם באשר הוא אדם. הם יוצרים אווירה המצדיקה את נטילת החוק לידיים. היום זה חייל בחברון, מחר זה מתנחל ביצהר, מחרתיים זה מחבל בטייבה ובשבוע הבא זה עבריין בתל אביב. כי כאשר המחיר על נטילת חיי אדם הוא מחצית מהמחיר על קבלת שוחד - זו התוצאה.
חמור מכך: אותם אנשי ימין ביקשו לבצע פוליטיזציה חסרת תקדים של הצבא, המערכת המשפטית ומוסד הנשיאות. הרי ברור שהם לא היו אומרים מילה וחצי מילה לטובתו של איש שמאל שהיה רוצח מתנחל. הרי ברור שהם היו אומרים בדיוק את ההפך אם בן היה רוצח את אביו כדי לזכות בירושה. אבל כאשר מדובר בחייל שיורה במחבל חסר אונים - מותר לצאת להגנתו ולדרוש הזניה של כל המערכת על-מנת להביא לכך שלא ייענש.
את המהומה סביב אזריה יש לראות גם בהקשר של יוזמות נוספות מן הצד הימני של המפה, שתוצאתן - אם לא מטרתן המכוונת - היא לערער את שלטון החוק. יש יוזמות ראויות: השינוי באופן מינוי היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה, הוא דרך נכונה להבטיח יתר איזון בין הדרג המדיני לדרג הפקידותי. אבל יש הצעות שאם יתקבלו - ידרדרו אותנו כמה שלבים נוספים לעבר התהום של רפובליקת בננות ואנרכיה. כך הוא החוק הצרפתי, שמשמעותו תהיה קבירת חקירות נגד ראשי ממשלה; וכך היא ההצעה להגביל את סמכותו של
מבקר המדינה.
אין כאן יד מכוונת; יהיה זה חסר יסוד לחשוב שמישהו ישב ותכנן את המתקפה הזאת על שלטון החוק, ולו מהסיבה הפשוטה שאיש אצלנו אינו מסוגל לתכנן בצורה אסטרטגית שכזאת. אבל יש כאן שורה של מהלכים, הבאים כולם מהצד הימני של המפה הפוליטית, ואשר מבקשים להכפיף לשיקולים פוליטיים צרים את החוק, את אכיפתו ואת השוויון בפניו.
כן, אני איש ימין; התפקדתי לבית היהודי וכל חיי הצבעתי בעד מפלגות דתיות-לאומיות - וכך אמשיך לעשות. אבל אני קודם כל יהודי, בן אדם וישראלי - ובכל הכובעים הללו היו מודאג ביותר ממה שעושים המחנה שלי והמפלגה שלי. כיהודי, כאדם וכישראלי אני רוצה שיישמרו הערכים הנעלים של הדת, של האנושות ושל המדינה. "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוהים הוא", ציווה משה רבינו את השופטים. וזו התורה כולה על רגל אחת: שפיטה הוגנת ושוויונית, ללא כל שיקול זר שהוא. ואת זה, מחנה הימין מעמיד בסכנה.
