לנשיא המדינה לא נותרה ברירה אלא לא לחון את
אלאור אזריה. מי שחישק וסינדל אותו וקלע אותו אל סמטה צרה (צרורה), חסרת מוצא, הם הפרקליטות, אשר קצבה על אזריה עונש סופר-מידתי, מופחת על-פי חומרת מעשהו, והרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, אשר מתוקף סמכותו הפחית מעונש סביר לפי כל מידה זה עוד ארבעה חודשים.
עצם הגשת החנינה לנשיא המדינה העמידה אותו מראש במצב בלתי אפשרי. כל החלטה שהיה מקבל - זו שהוא קיבל, ביושר ובאומץ לב אזרחי, וזו שהוא לא קיבל' היו חושפות אותו מטרה לחצי הביקורת' אם מימין ואם משמאל.
הימין הקיצוני מותח ביקורת חריפה, לא בלתי נבזית בחלקה, על החלטתו לא לחון אותו. אילו החליט להעניק חנינה, היה מותקף, כצפוי וכמשוער, על-ידי המחנה השני, הנגדי, הקוטבי. השמאל היה, אי-אז, מבקר אותו על-כניעתו לרעשי הרקע הקולניים של "הרחוב" במירכאות ובלעדיהן.
במקום שבו נפרצים כל הסכרים ומותרים כל הרסנים; במקום שבו החיים הציבוריים מזוהמים בפוליטיקה קטנה, קטנונית, מכוערת; במקום שבו אין עוד כבוד לאיש ולכלום; במקום שבו כל מי שמחליט כך הוא עוכר ישראל וכל מי שמחליט אחרת הוא פטריוט, במקום כוחני, אלים וגזעני שבו "מפרפרים חיינו", כמאמר המשורר, במקום כזה אין עוד משקל ואין עוד קשב להחלטה לגיטימית ועניינית, להחלטה מנומקת שמותר לחלוק על נימוקיה אבל אסור, פשוט אסור, להתקיף ולהשמיץ ולהכפיש את מי שקיבל אותה - האזרח מספר אחת! - כבוד נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין.
קצת פרופורציה.
אלאור אזריה לא נידון למאסר עולם. הוא לא נמק בכלאו. כל יום בכלא, אזרחי או צבאי, נדמה כנצח. לבי, אני מודה ומתוודה, יוצא אליו, אל "הילד של כולנו". חמלתי כלפי משפחתו הפכה באחרונה לרחמים. לבי עליה. אבל במדינה דמוקרטית יש כללים. יש מוסדות ויש חוקים. יש מי ששקל את כל הנימוקים כבדי המשקל במדרג הענישה. העונש שהושת על אלאור אזריה הוא סביר ומידתי בה שמכונה בלשון משפטית "נסיבות העניין". המחבל שאזריה הרג היה בן מוות בהגדרה, מעצם היותו מחבל שבא להרוג. אבל אזריה לא הוסמך על-ידי איש להרוג אותו, כאשר היה שרוע, פצוע, מדמם על הקרקע. הוא יודע זאת, גם אם לא הביע חרטה על מעשהו. גם אם אין בלבו חרטה. הוא היה עלול להיענש בחומרה יתרה פי עשרות מונים. שופט נוקשה ומחמיר היה יכול להאשימו ברצח. לא פחות. אני מאמין באמת ובתמים כי אזריה אינו רוצח. הוא לא ירה בדם קר אלא בדם רותח. בשורה התחתונה: הוא ביצע מעשה, אשר כתוצאה ממנו נהרג אדם. על מעשה כזה אי-אפשר שלא להיענש. הוא נענש כדין. דין צדק. יש שיגידו שהוא נענש לפנים משורת הדין, עונש קל, כמעט קליל בנסיבות המקרה.
אילו חנן אותו הנשיא הייתה החנינה שלו נתפסת ומתפרשת כהבעת זלזול במערכת המשפט. אם ייבדק כבוד הנשיא בפוליגרף ויישאל, בין השאר, האם הוא חש חמלה כלפי אלאור אזריה, אני משער כי הפוליגרף יראה כי הוא דובר אמת. אי-הענקת חנינה לאזריה אינה נובעת מהעדר חמלה כלפיו אלא מכובד משקלה של האחריות העליונה שהוא נושא בה בתפקידו כנשיא המדינה.
