"הניחו, ואבכה נא, לא אבוש בבכיי, טובים הגברים היודעים בכה", כתב המשורר גטה בשיר הפרידה לזולייקה, שאני מתרגם בזה תרגום חופשי, " Lasst mich weinen! Dass ist keine .Schande, Weinende Manner sind gut".

השורה הזאת כמו עלתה מאליה מתוך האגם בו רוגעים שורות נשכחות, שברי שירים ששורדים את הזמן, כשבא לפניי שוב הפסוק "וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת-קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ" (בראשית כ"ט, י"א). היה לי לפתע ברור למה בכה יעקב. הוא אהב אותה. את רחל. ואם אהב אותה ידע, ברגע בו הציפה אותו האהבה, כי משמעה היותר עמוק הוא כי יבא היום הבלתי נמנע והוא לא יהיה אתה עוד כיוון שהיא לא תהיה אתו עוד, או היא לא תהיה אתו כיון שהוא לא יהיה אתה. היינו הך.לא חשוב מי ימות ראשונה. הפרידה אינה יודעת קדימויות. נזכרתי במדרש שגילה כמעט אותה אמת משונה, מפתיעה. "למה בכה" שואל המדרש (בראשית רבה ל'ויצא' פרשה ע'), ומשיב מפני "שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה". לולא הדבר כתוב אי-אפשר היה לאומרו. על-פי הבאר עומד גבר במלא עלומיו, נפעם למראה נערה רועה שיופיה מרהיב, ועיניו זולגות דמעות, לא מאושר, לא דמעות הודיה על שהאלוהים הקרה לפניו את בת גורלו, אלא על שהיא מתה באותו רגע בזקנתה, נפרדת מחייו, ומותה טוטאלי עד שאפילו בקברו לא תתאחד עמו עוד.

זה לא סיפור. המדרש אינו טוען שכך היה. זה מדרש החובק את המושג אהבה, ומלמד את הרבים מה היא. כל שהוא אומר הוא כי יעקב אהב את רחל מיד שראה אותה כרחל אהבה שמשמעה שבוכים, גלוי, לא במסתרים, לא בחדרי הלב, "וַיִּשָּׂ֥א אֶת-קֹל֖וֹ" - 'לא אבוש בבכיי' - עם הולדה על קיצה הקורע. אהבה היא ייסורים. "וַיֵּֽבְךְּ" היא שירה. היא קדמה לפרוזה של "וַיַּגֵּ֨ד יַעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל כִּ֣י אֲחִ֤י אָבִ֙יהָ֙ ה֔וּא וְכִ֥י בֶן רִבְקָ֖ה ה֑וּא וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ" (שם, י"ב). הוא אהב אותה לפני שאמר לה כי אביו אמר לו "... לֹֽא תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן. ק֖וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ" ( שם, כ"ח, א'-ב'), כי הנערה הנהדרת איננה אלא התגשמות המאוויים של הורים הרואים בזיווג הנכון מעשה חושב המבטיח את רציפות הקיום של המשפחה הגרעינית, כי תכליתו בא לכלל ביטוי בברכה "וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים. וְיִֽתֶּן לְךָ֙ אֶת בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם, לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם" ( שם, ג'-ד'). בארכיטקטורה של הזיווג הזה, מעלתה של הנערה הרועה הייתה כי היא "אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ", כל "אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן", והוועדה בזכות מעלת ייחוסה זה, כנראה על דעת יצחק ורבקה בכנען ועל דעת לבן בפדן, לבן אחי אמו שגלתה לארץ נוכריה וזרה. הנערה הזאת רצה לומר לאביה. פרוזה. הוא בכה. לא היא. היא רצה להגיד לאביה. לא שבכה. שהגיע.

עושים שלום

פרוזה קדמה גם ל"וַיֵּֽבְךְּ". איש נמלט, הלן בודד בליל מנוסתו במקום בו רגל אדם לא דורכת, מקיף עצמו בגדר אבנים המגנה מפני חיות מדבר אורבות, חולם על סולמות בו מלאכים שליווהו בברחו מארצו ומולדתו ובית אביו עולים ושבים השמימה, ומלאכים אחרים, שנבראו ללוות אדם בניכר, יורדים לשמור עליו בדרך. מולדת צריכה למלאכים, וניכר צריך למלאכים. לא אותם מלאכים. לא אותם ניסיונות. לא אותם איומים. לא אותן סכנות. לא אותו משמר. החלום הזה, שחרדות היום הראוהו בלילה, מאמץ את ליבו בהקיצו. "וַיִּשָּׂ֥א יַעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי קֶֽדֶם" (שם כ"ט,א'). הוא הולך. מוגן. לבד. בוטח, מזרחה, אל בני קדם, הארמים, משם בא סבו, ובאה אמו.

הוא מגלה כי יש צמתים במדבר. בארות עושות אותם. הולכים אליהם, באים מאצלן. רועים בערבה הם יריבים. הם רבים על המרעה. הם רבים על המים. אבל הם לומדים מהרה כי אם לא יעשו שותפויות, יאבדו. רועה לבדו לא יניח אבן גדולה על-פי הבאר. לבדו גם לא ישיבנה למקומה. לא רק מפני שהאבן כבדה. בעיקר מפני שאין השלום יכול להתקיים אם איש יכול לחשוד ברעהו שהוא דולה לעצמו יותר מן המגיע לו ממי הבאר ששותפים חפרו יחדיו. לכן, הבאים ממקומות רחוקים מחכים אלה לאלה, "וְנֶאֶסְפוּ שָׁ֣מָּה כָל-הָעֲדָרִ֗ים וְגָלֲל֤וּ אֶת-הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת-הַצֹּ֑אן, וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת-הָאֶ֛בֶן עַל-פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ" (שם, ב'). אדם שנס מפני שאחיו תאומו מתנכל להורגו, בן למשפחה אחת בה אין אחים יודעים לעשות שלום זה עם זה, מגלה ראשונה כי בתי אב של רועים שונים הצריכים זה לזה, עושים שלום ביניהם, כי אם אין שלום במדבר, אין קיום במדבר.

הוא משתאה. אבל עדיין אינו מורגל להשלים. אמצע היום. הרועים מחכים. למה? הצאן צמאים. על מה? התכלית היא מרעה. גם של הרועים, גם של העדרים. לא השלום כפולחן, כטקס יום יומי. מעין הודאה כי אין אמון הדדי. במקום שלום כאידיאה, מקדשים את השלום כהסדר. "וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל, לֹא עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ"! (שם ז'). אבל הם יודעים. אך ילכו, תהיה הבאר לבאר מריבה. צדק בחלוקת המים צריך להיעשות. אבל ביותר הוא צריך להיראות. מלחמות פורצות על חשד יותר מאשר על חטאת. "וַיֹּאמְרוּ֘ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כָּל-הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלֲלוּ֙ אֶת-הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן" (שם, ח'). זה לא קידוש השלום כערך. זה קבלת השלום כהסדר לוגי. תועלתי. זאת לא תורה. זה דרך ארץ. די בה. שלום לרועים. שלום ללבן.

יותר מזה. "וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם-הַצֹּֽאן" (שם, ו'). אישה צעירה, נערה, אינה יראה לבא לבדה אל צומת הבאר בו ממתינים רועים רחוקים. היא נעה ללא פחדים וללא מורא במרחב של השלום שעשו הכל על דעת הכל. אבל יעקב, שלא נולד לתוך תרבות של הסכמות לשם שלום, אינו מחכה עם כל הרועים כאשר הוא רואה את רחל בת משפחתו, "וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת-רָחֵ֗ל בַּת-לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת-צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת-הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת-צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ" (שם י'). יעקב הוא עדיין בן התרבות של המשפחה קודמת לכל. כך ראה ספונטנית רק "אֶת רָחֵ֗ל בַּת לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ", לא אותה כרחל, לא אותה ביופייה, לא אותה בהקרנת החידה המחברת במבט אחד נפש לנפש. פרוזה. הוא נחלץ לעזור לבת משפחה. אינו משגיח בהסכם המלאכותי של המתנה בחמה הכופה עצמו גם על האישה הצעירה שבאה עם הצאן. היא קודמת. בשר מבשרו. אביה הוא אחי אמו. הוא היה בוגד באמו אילו נתן לבת אחיו להמתין בשמש היוקדת לתחילת פולחן גלילת האבן מן הבאר. הוא אוזר כוח לעשות המלאכה לבדו. קם להשקות את צאן בת משפחתו. היא ראשונה. היא עניינו. פרוזה ב"ויַּ֕שְׁקְ אֶת-צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ", ופרוזה ב "וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל" (שם י"א).

נשיקות אוהב

כשם ש"וַיַּ֕שְׁקְ" כן "וַיִּשַּׁ֥ק", לא רק אותן אותיות, אותו צליל, אלא אותו ביטוי המתחייב מקרבת משפחה. לא נשיקה ארוטית, נשיקת נימוסין, "נשיקה של קריבות, שנאמר וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל שהייתה קרובתו" (רבי תנחומא במדרש רבא, שם).

מאירים דבריו של החכם אבן עזרא על "שִׁ֥יר הַשִּׁירִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ כִּֽי-טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ מִיָּֽיִן" (שיר השירים א',א'-ב'). השיר, אלגורי או לא, פותח בנשיקה של דביקות, ארוטית. האהובה נכספת לנשיקות אוהב. פה אל פה. "כל נשיקה שהיא בלא למ"ד, היא בפה, כמו וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ, ועם הלמ"ד -ביד או בכתף או בלחי על-פי מנהג המדינות, כמו "גשָׁה-נָּ֥א וּשְׁקָה-לִּ֖י בְּנִֽי", וכן " וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל". לא את רחל. לא נשיקות פיה. כבר אמרו חכמינו "כל נשיקה לתיפלות".

בתרגום ללשון ימינו, כל נשיקה יש עמה ביטוי למיניות, "בר מן תלת", חוץ משלש, אחת "נשיקה של גדולה" כגון שמואל שנשק לדוד כשמשח אותו, "וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת-פַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶן וַיִּצֹ֥ק עַל-רֹאשׁ֨וֹ וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיֹּ֕אמֶר הֲל֗וֹא כִּֽי-מְשָׁחֲךָ֧ ה' עַל-נַחֲלָת֨וֹ לְנָגִֽיד" (שמואל א', י',א'), "נשיקה של פרקים", אחרי נתק ממושך כגון "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶֽל-אַהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק-לֽוֹ" (שמות ד',כ"ז), "נשיקה של פרישות", של פרידה, כגון "וַתִּשֶּׂ֣נָה קוֹלָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה ע֑וֹד וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַחֲמוֹתָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ" (רות א',י"ד).

אף לא אחת ממיני הנשיקות האלה הן ארוטיות. הן מבטאות קירבה בין איש לרעהו, הערכה, כבוד, חיבור. אם תשוקה היא קודש, נשיקות אלה הן חולין. כשבעל ספר משלי אומר "שְׂפָתַ֥יִם יִשָּׁ֑ק מֵ֝שִׁ֗יב דְּבָרִ֥ים נְכֹחִֽים" (משלי כ"ד,כ"ו) הוא אומר כי היודע להדוף בחוכמה מתקפות מילוליות של תקיפים, "ראויים כל שפתיים לנשקו", כך מפרש רש"י, לנשקו כדי להביע הערכה. כן כנראה אומר פרעה ליוסף, "אַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה עַל-בֵּיתִ֔י וְעַל-פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל-עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ" (בראשית מ"א,מ'), לא כמקובל על פרשנים הרבה, מצרים כולה תציית לך, ולא על-פי אונקלוס הרואה ב"תישק" את המושג 'משק', משק הדגנים שייגא וייאסף על-פי פקודת המשנה למלך, אלא כפשוטו, מצרים כולה תישק על פיך בהערכה עמוקה על שאתה המשביר המצליח הגואל את העם מחרפת רעב. אין תשוקה בנשיקת העם על פיו של יוסף.

שמחה וברכה

תינוקות של בית רבן לומדים לנשק ספר תורה. אמותיהם ואבותיהם מקרבים אותם בידיהם בנסוע הספר בהיכל אל הבימה ללמדם לבטא בכך אהבת תורה. עולי ארץ ישראל כורעים בדרוך רגליהם על ארץ הקודש לנשק את רגבי אדמתה. דיבוק הנפש מחפש ביטוי שפתיים, ושפתיים, דובבות, טועמות, רוטטות, ראשונות לסלוד מחום וראשונות לקפוא בכפור, נושקות עליונה על תחתונה בזעם, מתרחבות לומר שמחה וברכה, נושמות ונושפות, מחיות, אין כמותן להיותן בגופו של אדם נפשו של אדם. דבקות נפש הרבה פנים לה, ועל כן נשיקות הרבה פנים להן. נשיקה שנישק יעקב לרחל, הייתה פרוזה.

ואז בא המספר המקראי, לא על דרך סיפור שיש בו התפתחות, אלא על דרך של תובנה כי אהבת תשוקה גדולה ניצתת באורח מסתורי ומאירה מתוך חדר ליבו של האחד את חדרי ליבו של השני, והוא בוכה מאהבה, ומקדים לספר היאך זה עתיד יהיה האיש הזה, לעבוד את לבן באישה הזאת שרעתה צאן אביה, ארבע עשרה שנה. לא זאת הייתה כוונת רבקה ויצחק כאשר שילחו אותו לקחת אישה מבנות

המשפחה. הם לא נקבו בשמה. לא הכירו אותה. הם ראו במשפחה ערך עליון. על-פי בכורת הערך הזה "וישְׁקְ אֶת-צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ", ועל-פי אותו ערך "וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל" אבל חידת כל החידות היא איך באה אהבה בסערה לוהבת פתאום ומשנה עולמות ואחרי הנשיקה הזאת האחת לרחל, לא נשק יעק את רחל ארבע עשרה שנה "בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹתָֽהּ" ( שם כ').

ערב שבת פרשת ויצא התשע"ח