עם טרוריסטים לא מדברים; בטרוריסטים נלחמים. עם מדינות טרור לא עושים עסקות; מדינות טרור צריך לחנוק. את האמיתות הבסיסיות הללו לא מצליחים להבין רבים במערב, כולל מומחים ופרשנים שאת דבריהם אנחנו מפרסמים לעיתים במסגרת "יומן עולמי".

הטעות הבסיסית של אלו – ולעיתים מדובר גם במנהיגים ומקבלי החלטות רבי השפעה – צורמת במיוחד משום שעשרות שנות היסטוריה היו צריכות ללמד אותם לקח כלשהו. יצא משהו טוב מהפייסנות מול גרמניה הנאצית? איטליה הצליחה להידבר עם "הבריגדות האדומות"? איך בדיוק הכניעה גרמניה את באדר-מיינהוף? האם הסכמי אוסלו הביאו להפסקת הטרור הפלשתיני? קוריאה הצפונית הפסיקה לפתח נשק גרעיני וטילים בליסטיים בעקבות ההסכם איתה?

הדבר נכון במיוחד לגבי הטרור המוסלמי הקיצוני – הן של דאעש, הן של אירן, הן של חמאס והן של חיזבאללה – שמטרתו להכחיד או לפחות להכניע כל מי שאינו מוסלמי קיצוני כמותם. הללו מנהלים מלחמת דת ומבחינתם יש בה מקום לכל היותר להפסקות אש טקטיות, לא לדו-קיום ובוודאי שלא לשלום. מי שחושב שצריך להידבר אית, לוקה או בבורות פושעת או בתמימות משוועת.

דומה, שהשקפת עולם ליברלית מעוורת את עיניהם ואוטמת את מוחותיהם של אלו המתעלמים הן מן העבר והן מן ההווה, ובכך מסכנים לכולנו את העתיד. הללו כל כך רוצים להיות יפי נפש – עד שמרוב יופי הם עלולים להישאר בלי נפש.

אסתר חיות סבורה, כי השופטים ועורכי הדין צריכים לפעול יחדיו במינוי השופטים, בעוד שיש פסול בין עורכי הדין לבין הפוליטיקאים החברים בוועדה לבחירת שופטים. הנימוק שלה: השופטים ועורכי הדין פועלים רק משיקולים ענייניים, וזאת בניגוד לשרים ולחברי הכנסת.

התחקירים שפרסמנו כאן השבוע מפריכים במישור העובדתי את הטענה הקבועה, לפיה שלושת שופטי העליון החברים בוועדה מפעילים שיקולים מקצועיים בלבד. לא ייתכן שרק שיקולים כאלו מביאים לכך שלמעלה משליש מן השופטים הנוכחיים התמחו או עבדו בעבר לצידם של שופטים אחרים. לא ייתכן שרק שיקולים כאלו הביאו לכך שארבעת הנשיאים האחרונים של בית המשפט העליון מינו את עוזריהם לשופטים או רשמים. בהחלט ייתכן שמדובר במינויים ראויים, אבל להגיד שלהיכרות האישית לא היה שום משקל – זה עלבון לאינטליגנציה.

הטעות הבסיסית של חיות היא סירובה להודות בכך שלכולם יש כל מיני שיקולים. כן, אפילו לפוליטיקאים יש שיקולים ענייניים וגם הם רוצים שופטים ראויים. אם המצב כל כך גרוע, מדוע מרים נאור שיתפה פעולה במשך שנתיים עם איילת שקד ועם נציגיו של אפי נוה, והסכימה למינוי למעלה מ-200 שופטים כולל ארבעה לבית המשפט העליון? ובמקביל, אפילו לשופטים יש שיקולים אישיים וערכיים – ואוי ואבוי לנו אם לא יהיו להם, משום שאז יהיה לנו עסק או עם גלמים או עם רובוטים.

הגיע הזמן שהשופטים יגידו בפה מלא: אנחנו בני אדם. אנחנו מושפעים מכימיה אישית, מהיכרויות, מדעות פוליטיות, מאידיאולוגיות, מהתקשורת. השופטים הרי טוענים שהם "יושבים בתוך עמם"; אז כמו כל ישראלי ולמעשה כמו כל בן אנוש, הם לא יכולים וגם לא ראוי שהשיקולים שלהם יהיו קרים ומנותקים מהמטען הערכי, התרבותי והחינוכי שלהם. תפסיקו בבקשה לבלף לנו; זה לא לכבודכם.

כפי שכבר הראיתי כאן לפני למעלה מחודש, למשטרה אין שום סמכות להמליץ על העמדה לדין, וכל מה שצריך הוא להזכיר לה את זה. מבחינה זאת, לכאורה טוב עשה דודי אמסלם כאשר עיגן בחוק את מה שאמור להיות מובן ממילא. אבל לאמסלם יש טעות בסיסית, כי כבר כיום התקשורת עושה מה שהיא רוצה, בלי קשר לדבריה של המשטרה.

בשבוע שעבר הודיעה המשטרה, כי מצאה ראיות לכאורה נגד אבריאל בר-יוסף, לשעבר המשנה לראש המטה לביטחון לאומי. כמעט כל אמצעי התקשורת הודיעו שהמשטרה ממליצה להעמיד אותו לדין. זה שלא הייתה המלצה כזאת – לא שינה להם, אם מתוך חובבנות, אם מתוך רשלנות ואם משום שהאיש היה מקורב לבנימין נתניהו. זה מה שקורה כמעט בכל פעם: המשטרה מדברת על ראיות, העיתונות מדווחת על המלצות. חוץ מזה, נניח שיהיו מקרים בהם הפרקליטות כן רוצה המלצות. בעקבות החוק של אמסלם, הדברים יודלפו ויפורסמו בצורה העלולה להיות חלקית ומגמתית – ולמשטרה יהיה אסור להעמידם על דיוקם.

ועוד נקודה: יש אמצעי תקשורת המדווחים על חוק ההמלצות בצורה תעמולתית ואף שקרית. הארץ מכנה אותו "החוק להשתקת המשטרה", למרות שכאמור כל מה שהוא עושה – זה לעגן את המצב החוקי הקיים, ולמרות שהמשטרה תוכל כמעט בכל המקרים לסכם את החקירות ולומר האם מצאה ראיות. ואילו ynet דיווח שהחוק יאסור על המשטרה גם לסכם – דיווח כוזב בעליל; האיסור הזה יהיה רק בתיקים בהם יש פרקליט מלווה - שאז באמת אין צורך בסיכום של המשטרה. מישהו מופתע?

הטלת אגרות על בקשות לתביעות ייצוגיות היא צעד נכון, אבל לאיילת שקד ולניסן סלומינסקי יש טעות בסיסית: הדרך להילחם בתביעות הסרק הסחטניות אינה נמצאת בתחילת ההליך אלא בסופו.

באופן כללי ניתן לומר, כי התביעות הייצוגיות הן כבר מזמן לא מכשיר לתיקון עוולות ולשיפור חברתי, אלא מקור הכנסה לעורכי דין שמחפשים כל עילה אפשרית (ובלתי אפשרית) להגיש אותן. די בתחקיר עיתונאי כלשהו, כדי שלמחרת בבוקר תוגש בקשה לתביעה ייצוגית. ראיתי תביעה שהוגשה בטענה שמי שעומד מאחורי הלקוח בבית המרקחת, יכול לדעת מה הוא קונה. השבוע הוגשה בקשה לתביעה בנימוק שפחיות "זירו" עלולות להתפוצץ במקפיא. משקיעים במניות אירונאוטיקס כבר מבקשים לתבוע אותה, בעקבות דיווח לקוני על חקירת משטרה נגדה. ועוד היד נטויה.

אלא שהפתרון איננו נמצא בכמה אלפי שקלים של אגרה. למרות זעקות השבר הפופוליסטיות של אנשים שכנראה חיים על הירח, לא זה מה שירתיע את התובעים. הפתרון הוא בהטלת הוצאות ריאליות כאשר נדחות בקשות שמגמתן הברורה היא סחיטת כספים. מבחינה מוסרית ומעשית, אין הבדל בין סחיטה באיומי אקדח לבין סחיטה באמצעות תביעה. מי שבאמת רוצה ליצור אפקט מצנן ומסנן חיוני – שיחייב את השופטים לפעול כפי שהפסיקה קובעת ולפסוק הוצאות ממשיות לחובתם של הסחטנים ואף לחובתם של עורכי דינם.

השבוע הבאנו כאן דוגמאות חיות מן השטח לאופן בו הליך פשיטת הרגל מנוצל לרעה בידי מי שפועלים במקרה הטוב בחוסר אחריות ובמקרה הגרוע בחוסר תום לב, לוקחים הלוואות ועושים קניות – ואז באים ומודיעים שאינם יכולים לשלם.

הטעות הבסיסית הייתה של כונס הנכסים הרשמי הקודם, דוד האן, שפעל מתוך כוונה טובה ומטרה ראויה: לקצר את ההליכים ולאפשר לחייבים להשתקם. אלא שהוא לא הביא בחשבון את התחמנות הישראלית ולא צפה שצעירים בשנות ה-20 לחייהם יעדיפו פשיטת רגל על פני עבודה קשה. הוא גם לא צפה כזה גל של בקשות, שיביא לכך שבתי המשפט ואגף הכנ"ר יתקשו לבדוק אותן בצורה מעמיקה ולהעיף את מי שלא מגיע לו שנושיו ישלמו את מחיר הרפתקאותיו.

אין שום בושה בהפקת לקחים אחרי ארבע שנים. משרד המשפטים חייב להקצות לכנ"ר תקציב שיאפשר לו לשכור הרבה יותר עורכי דין שיטפלו בבקשות לעומקן, והשופטים חייבים לסנן אותן גם במחיר של התמשכות מסוימת בהליכים. במקרה הזה, היעילות צריכה לפנות חלק ממקומה לטובת ההגינות והעברת מסר ברור: חובות צריך לשלם.

עו"ד יובל יועז הופיע (30.11.17) בתוכנית הבוקר של רשת ודיבר על פרשת המתנות וחוק ההמלצות. הכיתוב תחת שמו היה "פרשן משפטי". זו הייתה טעות בסיסית ואולי אף הטעיה מכוונת. יועז כבר מזמן אינו פרשן – הוא אינו שייך לשום אמצעי תקשורת – אלא עורך דין פעיל, המגיש עתירות רבות נגד הממשלה ונגד העומד בראשה. זה ממש לא פרשן אוביקטיבי (ככל שיש חיה כזאת), אלא צד בעל עניין המתפרנס מעמדותיו הפוליטיות.

יועז עתר לבג"ץ בבקשה להורות למשטרה לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות והוא מייצג חלק מן המפגינים מול ביתו של אביחי מנדלבליט. מי שמביא את יועז כפרשן לענייני נתניהו, יכול באותה מידה להביא את אלדד יניב. אלא שכאשר מדובר בנתניהו, גם האתיקה המשפטית וגם האתיקה העיתונאית נעלמות. כבר הראיתי כיצד ynet הביא כפרשן לעניין תביעתה של שירה רבן נגד שרה נתניהו את... עורך דינה של רבן. ואז התקשורת עוד מתפלאת שחלקים ניכרים בציבור מאבדים את אמונם בה ומתייגים אותה כמי שמי שחותרת להפיל בכל מחיר את נתניהו.