היחסים בין עירק לאירן הולכים אלפי שנים אחורה, בעיקר בשל היותן חלק מאימפריות גדולות ששלטו באזור. בעת המודרנית, היחסים בין המדינות הגיעו למשבר בשנת 1958, לאחר הפלתה של השושלת ההאשמית בעירק ופרישתה מברית בגדד בה גם אירן נטלה חלק. היחסים בין המדינות הורעו לאחר עליית מפלגת הבעת' לשלטון בעירק, המהפכה האיסלאמית באירן בשנת 1979 והגיעו בסופו של דבר למלחמה בת עשור בין המדינות.

בין המדינות שררה מתיחות בשל השלטון השיעי באירן מול הסונים השולטים בעירק למרות שבמדינה יש רוב שיעי. לאחר הפלת משטרו של סדאם חוסיין בשנת 2003, השלטון בעירק ניתן לרוב השיעי, שהחל לחמם את היחסים מול אירן. במרס 2008 נשיא אירן דאז, מחמוד אחמדינג'אד, ביקר בעירק, הביקור הראשון של נשיא אירני מאז המהפכה. בינואר 2010 חתמו שתי המדינות על 100 הסכמי שיתוף פעולה כלכליים.

המעורבות האירנית המשמעותית בעירק החלה לאחר שדאעש תקף את הערים הסוניות רמאדי ופאלוג'ה. היא הייתה חשאית, אך עם הזמן הלכה ונעשתה יותר גלויה. המעורבות האירנית מתחלקת למספר נושאים. מבחינה צבאית, אירן מימנה וחימשה מיליציות שיעית בעירק. ככל שהלחימה נגד דאעש נמשכה, אירן שלחה את כוח קודס לקרב, כולל מפקד הכוח קאסם סולימאני. מבחינה דתית, אירן שלחה יותר מ-2,000 אנשי דת לערים הקדושות לשיעים נג'ף וכרבלא. שליש מהם היו אנשי מודיעין אירנים, שהגיעו לאזור כדי להשפיע על הבחירות.

מבחינה כלכלית, אירן היא אחת היצואניות הגדולות לעירק, במיליארדי דולרים. ההשפעה הכלכלית של אירן על עירק כה חזקה, שהאזור השיעי בעירק (דרום המדינה) הוא המקום היחיד בעולם מחוץ לאירן שבו משתמשים בריאל האירני. מבחינה פוליטית, בעירק פועלות כיום מספר מפלגות שבתקופת שלטונו של סדאם חוסיין היו בגלות באירן. לאחר הפלת שלטונו, חזרו מפלגות אלו לעירק והחלו להשפיע על הפוליטיקה המקומית, תוך שמירה על הקשרים עם אירן.

למעורבות האירנית בעירק יש כמה מטרות. ראשית, אירן רוצה לשמר את היחסים הטובים עם עירק, מאחר שהיא קו ההגנה הראשון מפני פלישה זרה אליה. שנית, לאירן ולעירק רקע דומה. מעל הכל, אירן מעוניינת לצמצם את ההשפעה האמריקנית על עירק. ארה"ב הפילה את שלטונו של חוסיין, ועם יציאתה מהמדינה גברה בצורה משמעותית המתיחות בין הסונים לשיעים, שהייתה אחד המניעים לפעילות דאעש בעירק ולהצלחתו. המדיניות האירנית כונתה "כאוס מנוהל", כאשר הכוונה היא לשמור על רמה כזו של תוהו ובוהו בעירק - שתמנע כניסה מחודשת של כוחות אמריקנים, ובמקביל תמנע מעירק להתדרדר למלחמה כוללת. במצב שכזה אירן היא השולטת בנעשה בעירק.

ישנם חילוקי דעות האם עירק תהפוך בסופו של יום למדינת בובות של אירן. מצד אחד, הזהות הערבית בעירק חזקה יותר מאשר הזהות השיעית, הזרם של רוב המוסלמים במדינה. מצד שני, אירן פועלת באיטיות תוך ראייה לטווח הארוך, תוך הנחלת התודעה שהיא תמיד תהיה לצידה של עירק.

סוריה היא בעלת הברית הקרובה ביותר של אירן, ובמשך השנים אירן השקיעה בה רבות. כל זאת - למרות הבדלים משמעותיים בין המדינות, כמו למשל העובדה שסוריה היא מדינה חילונית הדוגלת בלאומיות הערבית, ואירן היא מדינה בעלת שלטון דתי הדוחה את הרעיון הלאומי הערבי, אלא דוגל באיחוד העולם הערבי תחת האיסלאם.

היחסים בין שתי המדינות התחממו בעקבות המהפכה באירן. באותו זמן סוריה סיימה את הברית האסטרטגית שלה עם מצרים, שחתמה על הסכם שלום עם ישראל. נשיא סוריה דאז, חאפז אסד, חיפש בעל ברית חדש נגד ישראל ועירק, יריבותיו העיקריות. אסד ראה באירן בעלת ברית שכזאת, במיוחד לאחר שניתקה את קשריה עם ישראל וקראה לעימות צבאי נגדה. אירן ראתה בסוריה צינור בו תוכל להגיע לקהילה השיעית בלבנון ולהעמיק בה את השפעתה.

אחד הצעדים הראשונים שהצביעו על התחממות היחסים בין אירן לסוריה, היה תמיכתה של סוריה באירן במלחמתה נגד עירק. למרות שעירק הייתה יריבתה של סוריה, מדובר היה בהפתעה כאשר סוריה העדיפה לצדד במשטר האירני הדתי והלא-ערבי על פני המשטר העירקי הערבי בו שלטה, כמו בסוריה, מפלגת הבעת'. צעד זה הביא לבידודה של סוריה על-ידי מספר מדינות ערביות, ביניהן סעודיה.

במהלך מלחמת אירן-עירק, סייעה סוריה לאירן כאשר סגרה את צינור הנפט העירקי העובר בשטחה, ובכך מנעה מעירק הכנסות מנפט. בנוסף, סוריה אימנה וחימשה כוחות אירנים. בתמורה, אירן סיפקה לסוריה מיליוני חביות נפט בחינם או בעלות מופחתת לאורך שנות ה-80.

כאשר בשאר אסד מונה לנשיא סוריה בשנת 2000, הועמק הקשר בין שתי המדינות. סוריה הפכה לתלויה יותר ויותר באירן ונזקקה לתמיכתה הפוליטית והצבאית. ביוני 2006 חתמו שרי ההגנה של שתי המדינות על הסכם שיתוף פעולה צבאי, נגד איומים משותפים מצד ישראל וארה"ב. אירן מכרה ציוד צבאי רב לסוריה והשקיעה רבות במדינה.

השיא בשיתוף הפעולה בין המדינות נמשך עד היום, כאשר אירן מסייעת למשטר אסד במלחמת האזרחים במדינה. בהתחלה סייעה אירן לסוריה בדרכים שונות כגון שליחת ציוד לפיזור הפגנות וסיוע מודיעיני. כאשר מלחמת האזרחים החלה והתרחבה, אירן סיפקה יותר ציוד והשקיע מיליונים ולאחר מכן החלה לשלוח את משמרות המהפכה וכוח קודס לקרב. מאז ינואר 2013, למעלה מ-2,000 חיילים של משמרות המהפכה נהרגו בסוריה.

מה שבהתחלה נראה כשקיעתה של אירן במלחמת האזרחים בסוריה, מעלה אותה כעת על נס כאשר היא אחת המנצחות במלחמה. לא רק שהיא הצליחה להציל את בעל בריתה המשמעותי ביותר באזור, אלא שהיא מיגרה את איום דאעש שאיים רבות גם עליה והבטיחה את נאמנותו של אסד לשנים רבות. אירן ממשיכה להתפרס באזור, בעקבות מה שנראה עכשיו כנוכחות פיזית בסוריה שמבטיחה את מעמדה וכוחה, ועל הדרך מאיימת על ישראל.

אם אפשר לסכם זאת במשפט אחד, אירן הפכה את לבנון למגרש המשחקים שלה. אירן הקימה את חיזבאללה וממשיכה לממן את הארגון ולתמוך בו. הארגון הלך וגדל והפך לגורם הכוח המשמעותי ביותר בלבנון.

מקורו של חיזבאללה הוא ברצון האירני למצוא כוח שיחליף את ארגון אמל השיעי, שבראייתה כבר לא שימש ככלי שלה. השלטונות האירנים פנו לשייח' סייד מוחמד חוסיין פדלאללה, ושלחו 1,500 מאנשי משמרות המהפכה כדי לסייע לו ולתומכיו להקים את הארגון. עם כניסתו של חסן נסראללה לתפקיד מזכ"ל הארגון בשנת 1992, הקצין חיזבאללה את פעילותו והפך לארגון טרור לכל דבר ועניין. מאז הקמתו בשנות ה-80 ועד מינויו של נסראללה, הארגון ביצע פיגועים משמעותיים ופעל רבות גם נגד ישראל.

כעת עומדים לבנון וחיזבאללה במרכז המאבק בין סעודיה ואירן. ראש ממשלת לבנון, סעד אל-חרירי, נהנה מתמיכה סעודית. ריאד היא שהכריחה את אל-חרירי להתפטר מתפקידו (התפטרות ממנה חזר בסופו של דבר) ולהאשים את אירן וחיזבאללה בניסיון להתנקש בחייו.

לבנון למעשה שבויה בידי כוחות גדולים ממנה. באמצעות חיזבאללה, שמשמש גם כמפלגה פוליטית, אירן מקדמת את סדר היום שלה לשליטה אזורית. מאחר שאירן לא בוחלת באמצעים לשם כך, אין לה בעיה להקריב את לבנון כולה למען מטרותיה.

תימן "נהנית" גם היא מלהיות חלק במלחמה הנסתרת בין סעודיה ואירן. במשך שנים תימן הייתה חלק ממעגל ההשפעה של סעודיה, אך ההפיכה בתימן בספטמבר 2014 הייתה ההזדמנות שאירן חיכתה לה. את ההפיכה ביצעו הכוחות החות'ים, מיליציה שיעית ששלטה בעבר באירן, והדיחה את הממשלה בהדרגה. בהתחלה הם כבשו את עיר הבירה צנעא, דבר שהביא להתפטרות ראש הממשלה. לאחר מכן הם השתלטו על ארמון הנשיאות ועל מתקנים צבאיים שונים. הם השלימו את ההפיכה כאשר פיזרו את הפרלמנט.

סעודיה, שהייתה מודאגת מהאירועים, החלה לתקוף אווירית את מעוזי החות'ים בתימן. בעקבות כך, החלה אירן לסייע למורדים החות'ים באמצעות נשק, אימונים ומודיעין. התמיכה האירנית בחות'ים החלה לאיים גם על סעודיה, לאחר שהחות'ים שיגרו טיל לעבר שדה תעופה סעודי. לאחרונה דיווח בכיר בצבא ארה"ב, כי אירן ממשיכה להבריח נשק וטכנולוגיות מתקדמות לחות'ים במטרה לתקוף את סעודיה.

אירן העבירה לחות'ים נשק רב, כדוגמת טילים נגד ספינות, רקטות לטווחים שונים ואפילו סירות נפץ ומוקשים ימיים שמאיימים על מעבר ספינות במפרץ באב אל-מנדב. בצורה זו אירן לא רק מרחיבה את פעילותה באזור, כאשר כבר לא מדובר במלחמה בין שלוחותיה של אירן לשלוחותיה של סעודיה, אלא בפעילות תוקפנית של אחת משלוחותיה נגד סעודיה עצמה.

צפון אפריקה היא אזור אליו אירן עדיין לא הגיעה, אך הוא על הכוונת שלה. ביוני האחרון שר החוץ האירני מוחמד ג'וואד זריף ביקר בצפון אפריקה, ונפגש עם מנהיגי אלג'יריה, מאוריטניה ותוניסיה בכוונה לחמם את היחסים בין המדינות. אירן פועלת למציאת הזדמנויות כלכליות חדשות, אך הדבר מעורר דאגה בקרב ההנהגה הסונית באזור.

מנגד, אותן ממשלות לא ממש פועלות להקטנת המתח. באלג'יריה למשל יש פחות מ-20,000 שיעים ולאחרונה הממשלה החליטה לרשום את כולם. שר הדתות אמר, שלשיעים אין זכות להפיץ את אמונתם משום שהדבר מעורר הסתה ובעיות אחרות. באופן אירוני ביותר, ממשלת אלג'יריה היא אחת הממשלות ששומרת על יחסים טובים עם המורדים החות'ים בתימן.

כניסתה של אירן לצפון אפריקה, בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות, יכולה להביא ללחץ בממשלות הסוניות המקומיות שמא אירן באה להפיץ את השפעתה. מצב זה יכול להביא למתיחות בין אותן ממשלות לאזרחיהן השיעים, דבר שיחלחל לשטח ויביא למתיחות בין האזרחים. בצורה כזו, אירן יכולה לפנות לפעילים שיעים מרכזיים ולהציע את תמיכתה נגד אותן "ממשלות מדכאות" והסוף ידוע מראש. החשש של אותן ממשלות הוא אמיתי לנוכח ההיכרות עם אירן, אך כעת הן נדרשות לסובלנות כלפי אזרחיהן ולמעקב אחריהם כדי למנוע התדרדרות חוזרת של מדינותיהן.