פעם היו הקיבוצים עמוד האש ההולך לפני המחנה ומאיר את הדרך. כמעט כל היחידות הקרביות בצה"ל היו מלאות קיבוצניקים מתנדבים. בצנחנים, בקורס טייס, בסיירת מטכ"ל, בשרות הביטחון הכללי ובהרבה יחידות קרביות אחרות. היום אופפת שתיקה מוחלטת את התנועה הקיבוצית ונראה כי משהו רע קרה לה דווקא עתה כאשר זקוקים לה יותר מאשר בעבר נוכח האיומים שמשמיעים אויבינו מצפון, מדאם-מערב וממזרח.
התנועה הקיבוצית הוא שם לכלל תנועות ההתיישבות הקיבוציות. במסגרת שם זה פעלו בישראל שלוש תנועות קיבוציות גדולות, כל אחת עם כ-50.000 נפש: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקיבוצים והקבוצות והקיבוץ הארצי. תנועה רביעית, קטנה יותר, הייתה הקיבוץ הדתי. ב-1980 אוחדו שתי הראשונות לתק"מ (תנועה קיבוצית מאוחדת), ובשנת 1999 אוחד התק"ם עם תנועת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר.
כל מי שיבחן כיום את מ
פת ישראל יראה בבירור כי התנועה הקיבוצית ביצרה את הארץ בכל גבולותיה וכך קבעה בפועל את גבולות המדינה. קיבוצים מאכלסים, אומנם בדלילות, את קווי העימות הצפוניים מול חיזבאללה השולט בלבנון; הם גם חומת המגן ברמת הגולן מול מלחמת הכל בכול בסוריה שבצפון מזרח; קיבוצים ומושבים מעבדים את אדמותיהם ושומרים במזרח על הגבול עם ירדן והם חיים ונאחזים בקרקע גם לאורך בקעת הירדן עד הערבה; ובנוסף לכל אלה מתפתחים אט אט קיבוצים גם לאורך גדר המערכת בגבול מדינת החמאס והמנהרות של רצועת עזה.
מאכלסים ושומרים, אבל קולם בציבור אינו נשמע והוא חסר בתחומים רבים. האחד: בשעה שהדור הישראלי הצעיר מחפש לעצמו מקורות מימון כדי שיוכל למצוא פתרונות דיור בגבולות "מדינת תל אביב" שמחיריה אסטרונומיים, לא נשמע בבירור קולה של התנועה הקיבוצית שהייתה יכולה להציע איכות חיים ופתרונות דיור זולים בהרבה וכך להגדיל את אוכלוסיית שומרי חומותיה של ישראל בפריפריה; השני: לא נשמע קולה של התנועה הקיבוצית המסוגלת לתבוע מן המדינה הקלות מס משמעותיות לכל מי שמגן על גבולות ישראל; השלישי: שחרור ממילואים לכל קיבוצניק כיוון שעצם מגוריו בקיבוץ הוא מעין שרות צבאי; הרביעי: הבטחת שירותי תחבורה ציבורית נאותה וזמינה מן הפריפריה למרכז ועוד.
ויש כמובן תחום נוסף שבו התנועה הקיבוצית אינה משמיעה את קולה. מזה כשנה ישראל רועשת-גועשת נוכח חקירות המשטרה בפרשיות שחיתות. חדשים לבקרים צצות פרשיות חדשות ומכוערות יותר. פרשיות אלה אינן משפיעות ישירות על כייסו של האזרח הקטן, אך הן מציירות את המדינה כמושחתת ומגדילות את הקיטוב בעם המערער את אושיות הדמוקרטיה השברירית שלנו.
האם בכל אלה אין לתנועה הקיבוצית מה לומר? השתיקה המתמשכת מראה כי הקיבוצניקים כנראה חושבים שהם חיים במדינה נפרדת, אדישים לשחיתות, ומחכים שאולי הסערה המוסרית תיעלם כבדרך פלא והשלטון יתחלף. ואולי זו תקוות שווא, כיוון שבאפס מעשה מה שהיה הוא מה שיהיה.
אינני יודע מי האישים הניצבים כיום בראש התנועה הקיבוצית, אבל דבר אחד ברור ביותר. קולם אינו נשמע ותכונות מנהיגותיות אין להם. לקיבוצים דרוש כיום אדם המסוגל לקום ולהכות על השולחן בקול רעם ברור ולומר: אנחנו כאן וקולנו חייב להישמע בכל פאתי הארץ. יש לנו מה לומר. הארץ הזו היא גם שלנו, ואיננה כבולה רק בידי מי ששולט בה בזכות קולותיהם של החרדים המאמינים כי רק האל שבשמים הוא הקובע את גורל כולנו. לכם, קיבוצניקים אילמים, יש לומר: קומו, התעוררו, התנערו והשמיעו קול גדול, עשו מעשה כי עת צרה היא לעם ישראל.
