|
|
הפיוס אפשרי [צילום: דוד ועקנין/פלאש 90]
|
|
|
|
|
משרד החינוך נתן יד ללאומנות חשוכה לחבוט באב שכול, באהרון ברנע, תושב חולון, וחבריו בפורום הורים שכולים ישראלי פלשתיני למען פיוס ושלום. בנו של אהרון ברנע, נועם, נהרג בחודש אפריל 1999 לרגלי מבצר הבופור בלבנון. לוחם ביחידת יהל"מ, שנהרג חמישה ימים טרם שחרורו מצה"ל.
אהרון ברנע החליט לנתב את כאב השכול בהקדשת חייו ליצירת תהליך פיוס והנחלתו בקרב שני העמים. במסגרת פעילות בפורום של הורים שכולים הגיע עם חמישה מחבריו - שלושה הורים שכולים פלשתינים ושלושה הורים שכולים ישראלים - לשער בית הספר התיכון בעיר נשר, שם התמקמה קבוצת אנשי ימין, שקיבלה את פניהם בשפה עברית מובסת ומבוישת, בשפה מתבהמת ומאימת המאחלת למותם, מות בני משפחותיהם, וקינחה במטחי מלים, שקשה להקלידן.
להופעה הבריונית ולמחשכי שפה בהמית נתן ידו משרד החינוך, כשלמורת רוחו של צוות המורים והנהלת בית הספר החליט מפקח מחוז חיפה להורות על מניעת המפגש בין הורים שכולים ותלמידי בית הספר, וזאת באבחת הוראה טלפונית מספר דקות לפני קיום האירוע החינוכי.
נועם, בנו של אהרון ברנע, שירת בצה"ל ביחידה, שהשתתפה במבצעים בעלי מורכבות ומסוכנות רבה. באותה יחידה שירת גם אחיו. כאמור, את כאב השכול אהרון מנתב לפעולה יחד עם הורים שכולים פלשתינים, שקיבלו על עצמם להקדיש חייהם לפעילות משותפת ברחוב היהודי וברחוב הפלשתיני לאמירה אחת ויחידה - שחובה לצאת ממעגל הדמים ולעלות על נתיבי פיוס, שלום והידברות. וכך כותב אהרון בפוסט שהעלה: "אנו ישראלים ופלשתינים, שאיבדנו את יקירינו כתוצאה מהסכסוך מכריזים קבל עם ועדה, שאיננו רוצים יותר שפיכות דמים, אנחנו ההוכחה החיה והנושמת, שהשיח בין שני העמים אפשרי, שהפיוס הוא אפשרי".
ישנה חשיבות מרובה במתן אפשרות לדור הבנים, שמחר יעצבו את מציאות חיינו כאזרחי המדינה, להיפגש עם קבוצת הורים שכולים ישראלים ופלשתינים, שהם מהווים דוגמה חיה, כי אפשר לכונן בארץ הזו מציאות של פיוס.
במציאות המדממת האופפת את חיינו מקדישים את חייהם לתהליך הפיוס כשש מאות הורים שכולים משני העמים, מחציתם פלשתינים ומחציתם ישראלים. וכך כותב אהרון ברנע: "ללא תהליך פיוס בין העמים לא ייתכן הסכם שלום... תהליך של פיוס, המטפל בפצעיהם של שני העמים".
מצער, שמשרד החינוך נתן יד לבריונות הרחוב, ומאן לראות בחשיבות, שיש למפגש בין בני הדור הצעיר בבתי הספר, שמחר ייקחו את מוט ההובלה של חיינו בארץ הזו, עם הורים שכולים ישראלים ופלשתינים, האומרים אנחנו דוגמה חיה שניתן להתחיל בתהליך של פיוס כדי להגיע את השלום המיוחל.
מצער, שמשרד החינוך אינו מכיר בחשיבות ובנחיצות הרבה, שבית ספר בירושלים המזרחית ובית ספר בחלקה המערבי של העיר, בית ספר בנשר ובית ספר בבית לחם יארחו לשיח הורים שכולים, האומרים די לשפיכות דמים, כי זה לא ייגמר עד שנדבר.
הנהלת בית הספר נשר וצוות המורים מכירים בחשיבות שיש למפגש חינוכי, בו פלשתינים וישראלים יודעים להכיל האחד את כאבו של זולתו, ומשמיעים קריאה לפיוס ולשלום, אך הוראה מנהלית רגע טרם האירוע גדעה את יוזמתם החינוכית.
כבר מספר שנים בתי ספר רבים יוזמים מפגשים כאלו מתוך הכרה בחשיבות הקריאה לשים קץ לשפיכות הדמים של בני שני העמים. וכך גם בעיר נשר עמדו להיכנס לכיתות שלושה הורים פלשתינים ושלושה הורים ישראלים. כל אחד מהם איבד את היקר ביותר, והם רק יכלו להיות דוגמה חיה לבני נוער, שאפשר אחרת.
כואב, שבמשרד החינוך החליטו לגדוע באבחת הוראת טלפון יוזמה חינוכית של מוסד חינוכי ונכנעו לבריונות ולאלימות מילולית גסת רוח, שבינה ובין חינוך אין מאומה.
