שני פתרונות פתר יוסף את חלום פרעה. בעומדו לפניו אמר לו כי שבע הפרות הרזות שבלעו את השמנות ולא נודע כי באו אל קרבנה, היו נמשלן של שבע שנות רעב במצרים בהן ייאלצו אוכלוסי הממלכה לאכול כבר בשנה שנתיים הראשונות את השפע שנצבר בשבע שנות השובע שקדמו לאסון. 'שבע הפרות דקות הבשר כבר עומדות על היאור', פתר יוסף, 'איש לא רואה אותן. בשפע נראות רק השמנות. זכית כי בחלומך פתח האלוהים עיניך, והנה אתה רואה מה שאיש שבע לא רואה, ולא יחדל לא לראות עד שהשמנות תיאכלנה. אתה מלך. עכשיו שאתה רואה עתידות, קבל על עצמך אחריות היום לגורל שיבוא את ממלכתך מחר'.

פרעה הלך אחר הפתרון, ומינה את יוסף, איש נבון וחכם מאין כמוהו בעיניו ובעיני כל פמליית יועציו, לנצח על 'תוכנית חיסכון שבע השנים הממלכתית' לשם קיום אוכלוסיית מצרים בשנות הרזון הבלתי נמנע. 'כל מצרים', אמר למי שהיה אך לפני רגע עבד שהואץ מבית הבור, 'שאולי תתמרמר בשנות הצנע בשפע, תישק על פיך להודות לך בתום שנות הרזון על שגזירת החיסכון החייתה אותם'. פתרון אחד, במעמד המלך, שהקיץ מחלום וחזר לחלום.

והיה פתרון שני. במציאות. בתום שנות הרעב, נתהפך החלום. לא על שפת היאור, כי יבש, אלא על שפת אגמי החמדה בגנות המלך, עמדו הפרות של מצרים שנולדו בחלום רקות ודקות וגדלו להיות שבע מפלצות בריאות בשר של פרעה לבדו. דינוזאורים. כך פתרו החיים עצמם את החלום ההוא. כל שחסכו אנשים ונשים מפיהם - לאוצרות פרעה נחסך. האיכרים והרועים, בעלי שדות הדגן שקמל ומרחבי המרעה שיבשו, נתעוררו פתע למציאות שלא שיערו אותה. הם נאלצו לקנות בכספם את חסכונותיהם מממגורות מלכם. "וַיְלַקֵּ֣ט יוֹסֵ֗ף אֶת-כָּל-הַכֶּ֙סֶף֙ הַנִּמְצָ֤א בְאֶֽרֶץ-מִצְרַ֙יִם֙ וּבְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשֶּׁ֖בֶר אֲשֶׁר-הֵ֣ם שֹׁבְרִ֑ים וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת-הַכֶּ֖סֶף בֵּ֥יתָה פַרְעֹֽה" (בראשית מ"ז, י"ד) . פרות הדינוזאורוס של המלך אכלו את הפרות השמנות של העם. זה צווח "הָֽבָה-לָּ֣נוּ לֶ֔חֶם וְלָ֥מָּה נָמ֖וּת נֶגְדֶּ֑ךָ כִּ֥י אָפֵ֖ס כָּֽסֶף" (שם, ט"ו) והמשביר לארץ מצרים שהיה להלכה ולמעשה המשביר לפרעה, נענה, ושיחרר לחם, אבל רק בתנאי שישלמו בעבורו "בַּסּוּסִ֗ים וּבְמִקְנֵ֥ה הַצֹּ֛אן וּבְמִקְנֵ֥ה הַבָּקָ֖ר וּבַחֲמֹרִ֑ים" (שם,י"ז), וכשגם כלתה כל רגל מן הרפתות והאורוות והגירים והמכלאות של מוכי הרעב, הם הרעידו שמים וארץ במקהלת מרירות גואה ואמרו לו למשנה הכל יכול, "לֹֽא-נְכַחֵ֣ד מֵֽאֲדֹנִ֔י כִּ֚י אִם-תַּ֣ם הַכֶּ֔סֶף וּמִקְנֵ֥ה הַבְּהֵמָ֖ה אֶל-אֲדֹנִ֑י לֹ֤א נִשְׁאַר֙ לִפְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י בִּלְתִּ֥י אִם-גְּוִיָּתֵ֖נוּ וְאַדְמָתֵֽנוּ. לָ֧מָּה נָמ֣וּת לְעֵינֶ֗יךָ גַּם-אֲנַ֙חְנוּ֙ גַּ֣ם אַדְמָתֵ֔נוּ קְנֵֽה-אֹתָ֥נוּ וְאֶת-אַדְמָתֵ֖נוּ בַּלָּ֑חֶם ..." (שם,י"ח-י"ט). וכך אומנם היה. כך אומנם נפתר החלום בשנית. "וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת-כָּל-אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי-מָכְ֤רוּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי-חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה" (שם, כ'). האדמות הולאמו. האיכרים והרועים היו לעקורים. בהשראת יוסף הם פוזרו והועברו "לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל-מִצְרַ֖יִם וְעַד-קָצֵֽהוּ" (שם,כ"א). חלקם היו לכוח עבודה זול בערי מסכנות, באתרי ביצורי הגבול, חלקם לאריסים שהעלו חומש מיבולי אדמתם החכורה לפרעה שהיה לראשון בשליטים הפאודלים בדברי הימים הידועים. נער עברי חלם אותו ופתר אותו. בלילות, לחשו איכרי אותו דור לרועים שזקנו עמהם, 'חלום בלהות...'!

פרו ורבו

הסופר המקראי פתח ונעל את הסיפור הזה בשלושה פסוקים שהם אחד. בפתיחה, הוא אומר, "וַיּוֹשֵׁ֣ב יוֹסֵף֘ אֶת-אָבִ֣יו וְאֶת-אֶחָיו֒ וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֤ם אֲחֻזָּה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּמֵיטַ֥ב הָאָ֖רֶץ בְּאֶ֣רֶץ רַעְמְסֵ֑ס כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה פַרְעֹֽה. וַיְכַלְכֵּ֤ל יוֹסֵף֙ אֶת-אָבִ֣יו וְאֶת-אֶחָ֔יו וְאֵ֖ת כָּל-בֵּ֣ית אָבִ֑יו לֶ֖חֶם לְפִ֥י הַטָּֽף" ( שם, י"א-י"ב) . בפסוק הסוגר הוא כותב "וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד" (שם כ"ז). אין לטעות. הסופר המקראי מודיענו בכך, כי מה שקרא למצרים, לא קרה לישראלים. הם לא קנו לחם בכסף. הוא הובטח להם עם התיישבותם בשיעור הצריך לכל נפש ונפש, נפש שבאה מצרימה, שבעים, ועל אלה כל נפש שעתידה הייתה להיוולד במצרים בה פרו ורבו ישראל מאוד, 'לֶ֖חֶם לְפִ֥י הַטָּֽף', גם על-פי המניין וגם ב'פי' דו משמעית, לכל פה של כל ילד וילד. הם לא מכרו את צאנם ובקרם במחיר מנות שבר.

ארץ רעמסס מזרחה לנילוס, זכתה במצרים הגדולה לתואר 'מיטב הארץ', ובה, מיטב שבמיטב, שכנה ארץ גושן . הצוו המלכותי המצרי שחל על הממלכה כולה, לא חל על גושן. היא הייתה לאוטונומיה ושמרה את עושרה בשבע שנות השובע לעצמה. גושן שהוחרגה, עוררה את קנאת כל מי שראה בה אחוזת עברים, מהגרים זרים מכנען של רעב, שזוהו כמי שנטלו בעורמה את אחוזת השפע והתעשרו בה, או כמי שחלוץ המהגרים שקנה בפתרון חלומות את לב המלך, השפיע שפע על אחיו וצנע על המצרים מבטן ומלידה. קנאה זו הולידה את השנאה שפרצה כשהמלך שהלך שבי אחר הנער העברי ואחר הדרת אביו הישיש, מת. בימים בהם העם התחנן על נפשו ואמר ליוסף, "לֹ֤א נִשְׁאַר֙ לִפְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י בִּלְתִּ֥י אִם-גְּוִיָּתֵ֖נוּ וְאַדְמָתֵֽנוּ" הבה לחם, אכלו ישראל בגושן לחמם לשובע, כשיוסף האדנותי אמר אל העם "קָנִ֨יתִי אֶתְכֶ֥ם הַיּ֛וֹם וְאֶת-אַדְמַתְכֶ֖ם" והעם משפל עוניו ואובדן חרותו אמר לשליט הרודה בהם בהכנעה מבישה, "הֶחֱיִתָ֑נוּ נִמְצָא-חֵן֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְהָיִ֥ינוּ עֲבָדִ֖ים לְפַרְעֹֽה" (שם, כ"ה), התרווחו המהגרים בחיים על אדמה לא להם, ונהנו ממלא החירויות. זרע הנקם נזרע אז. בני החורין שיוסף עשאם עבדים, חיכו למות פרעה ולמלך חדש נקי מחלומות זרים, מצרי בכל מאודו, קשוח, שיגזור עבדות על העברים וישעבד אותם שבע ידות נוראות על שבע שנות העבדות שגזר עליהם יוסף.

בין כך ובין כך ישראל ישב 'במצרים מחוץ למצרים', למן היום בו ירד מצרימה. יוסף הבטיח זאת ליעקב אביו עוד בטרם יירד אליו. בסמכות. רק כיסא המלך ניצב מעל לכיסאו. לא היה מי שיערער על החלטתו להעניק את גושן לבני משפחתו המהגרת. "וְיָשַׁבְתָּ֣ בְאֶֽרֶץ-גֹּ֗שֶׁן וְהָיִ֤יתָ קָרוֹב֙ אֵלַ֔י אַתָּ֕ה וּבָנֶ֖יךָ וּבְנֵ֣י בָנֶ֑יךָ וְצֹאנְךָ֥ וּבְקָרְךָ֖ וְכָל-אֲשֶׁר-לָֽךְ" (שם, מ"ה,י'). אביו הזקן היה מוכן לעשות את הדרך היגעה מחברון למצרים על-מנת לשוב, "אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת" ( שם,מ"ה,כ"ח), אראנו, ולא יותר, כי בין המצרים לא היה יושב. עכשיו ששליחי בנו הבטיחו לו מפורשות "וְיָשַׁבְתָּ֣ בְאֶֽרֶץ-גֹּ֗שֶׁן" קרוב אליו אבל לא עמו בבירת המלכות, בין המצרים שסופם מטמיעים גם את הזרים הנאמנים ביותר לאמונות מולדתם ולאלוהיהם, הוא נענה. בתוך עמו, בארץ גושן - חבל אוטונומי במצרים - לא צריך היה יעקב לחרוד מפני התבוללות בניו ובני בניו במצרים. בארץ גושן שבארץ מצרים, קרוב ליוסף, אבל לא עם יוסף בנוף אנושי תוסס מצריות יצירתית, לא היה יעקב מתיירא. ואכן, הוא ירד על-מנת להוציא שם שארית ימיו (ראה גם הרמב"ן בפירושו על אתר).

לחם העבודה

גם אדמת הכהנים הוחרגה. "רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה וְאָֽכְל֤וּ אֶת-חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה עַל-כֵּ֕ן לֹ֥א מָכְר֖וּ אֶת-אַדְמָתָֽם" (שם,כ"ב). השלטון נשען על הכהונה והכהונה נשענה על השלטון. במדינה מדברית אביונת מטר, אותה חצה הנילוס האדיר שהשקה את אדמות גדותיו, הבטיחו הכוהנים בתפילותיהם כי אלי מצרים יברכו את היאור פן ייבשו מקורותיו הרחוקים ויכלו המים המחיים את הארץ. פרעה עצמו היה בן אלים. הוא ניצח על מצוות הקרבת הלחם בה ריצו הכוהנים את השמים. לימים, יבטיחו כוהני ישראל את חסדי השמים בלחם הפנים. משה מצטווה לצוות את אהרון ובניו "וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת... וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה'... וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם" (ויקרא כ"ד,א-ט') לחם הפנים נקרא 'חָק עוֹלָם' ( שמשון רפאל הירש על אתר). גם לחמם של כוהני מצרים הוא 'חוק עולם'.

אמנם יש חוק במשמע של גבול, כגון "בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו, בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ" (משלי ח', כ"ט) ומכאן גם חוק שהוא מנה קצובה, כגון, שוב במשלי "הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי" (שם,ל',ח'), תן לי לא יותר מקצבת לחם יומית. אבל ה'חוק' ב "וְאָֽכְל֤וּ אֶת-חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה", הוא לחם העבודה, שבלעדיו מפקירה הכהונה את גורלה של מצרים לזעמם של האלים שלא כובדו בלחם. אי-אפשר היה על כן לגזור על הכוהנים למכור את אדמתם. חייה של מצרים היו תלויים בלחם חוקם. גם המצרים שמכרו את אדמתם בקיומם צריכים היו להבין זאת. אבל אי-אפשר שלא היו ביניהם שלא ראו בהחרגת גושן והחרגת אדמת הכוהנים מכנה משותף, יוסף! יוסף ואחיו. יוסף ואשתו אסנת בת פוטיפרע כוהן און. יוסף המבטיח טובת קרוביו השבעים על חשבון טובת העם השורשי, הלגיטימי, העם הרעב. המצוקה הקולקטיבית היא מצע נוח לגידול לנגיפים המדביקים את הבריות לראות קונספירציות עוינות גם בעבודת הכוהנים האוכלים את לחם חוקם, לטובתם. קונספירציה היא תמיד בדיה העשויה שברי עובדות שהיו - המודבקים אלה לאלה עם קצת שברי הזיות או פחדים או מזימות, להוכיח מה שלא היה ולא נברא. אדמת ארץ גושן, ואדמת הכוהנים, היו טרף לקונספירציה. היא סירבה למות עד שהמלך שידע את יוסף מת. לאחר מכן, קמה והשתוללה.

חלום פרעה היה חלום רע. הוא לן במחשכים כבר בימי אברהם שראה ב"אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה" שנפלה עליו עתידות, בחזיון, ושמע את האלוהים אומר לו "יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי-גֵ֣ר יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה" (בראשית ט"ו,י"ב-י"ג). גם את החלום הזה פתר יוסף. חולם החלומות בנערותו היה לפותר חלומות בבחרותו.

....ואבי אבי זקנו, אבי כל המאמינים באלוהי ישראל, כבר בכה על הפתרון בברית בין הבתרים ששמע גם בדמעותיו "וְגַ֧ם אֶת-הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי-כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל.... וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה" (שם,י"ד-ט"ז). את פתרון החלום הזה ראה יוסף רק מארונו שלקח עמו משה בחצותו את הים בדרך ל"הנה", ארץ ישראל.