בשבוע שעבר נמסר, אומנם לא רשמית, כי המדינה עומדת להכיר בקיומה של טרגדיית גניבת ילדי תימן, כאחריות המדינה. כמעט 24 שנים עברו מאז הרב עוזי משולם הי"ד הרים את נס המרד נגד השתקת גניבת הילדים הללו. ההכרזה הממלכתית, כשתבוא, תשתמש במושג שאותה טבע הרב עוזי משולם: "ילדי תימן המזרח והבלקן", והיא תתייחס לכל גזל הילדים מקום המדינה ועד לאמצע שנות השישים של המאה העשרים. זאת בניגוד למה ששלוש ועדות וחמשת העומדים בראשן ניסו לשדר. הם טענו כי רק ילדי תימן כלולים בפרשה, וצמצמו את השנים אך ורק לאמצע שנות החמישים של המאה העשרים. זוהי תוצאה שהיא סטירה לממסד ולתחבולותיו להעלים את הבעיה. שלושת ועדות החקירה שהוקמו בנושא הגישו דוחות הפוטרים את המדינה מהיעלמות הילדים אבל המדינה נאלצה להודות באופן הפוך. רק על כך, על ממצאי הוועדות הללו, צריך היה להקים ועדת חקירה שתחקור מי היו מסייעי הניסיון להשתקה. מסתבר שבהלול, מינקובסקי, שלגי, כהן וקדמי, חלקם אישי ציבור ידועים וחלקם אנשי משטרה ושופטים בכירים, פרסמו מסקנות מטויחות. זה מצביע לא מעט על האמון שאנחנו מצופים לתת בידי המשטרה ומערכת המשפט, ועוד בחקירות של "ועדות החקירה" למיניהן.
ה"נכבות" של יוצאי תימן
ה"נכבות" שהתחוללו בארץ ישראל - לא רק מהקמתה של המדינה, אלא גם מיום התמסדות הישוב הציוני בראשית המאה ה-20, היו רבות אבל רק פרשת ילדי תימן זכתה לניצחון על מערכת ההשתקה הממלכתית. כל זאת גם בהתחשב בכך שלעדה התימנית עצמה ה"נכבה" של גניבת הילדים לא הייתה ה"נכבה" היחידה שהיא עברה. כבר בסוף המאה התשע עשרה הסתובבו עולי תימן רעבים ויחפים בשולי ירושלים ואיש מבין האשכנזים והספרדים, לא פתח להם שערי חסד של ממש. משנת 1911 החל שלב העבדות שלהם בקולחוזים הציונים, לשם הובאו היישר מתימן על-ידי שמואל יבנאלי מהסוכנות הציונית שהתחזה בתימן ל"רב אליעזר בן יוסף", בהמלצותיהם של הרבנים אברהם יצחק קוק ובן ציון עוזיאל, שלימים תוגמלו על כך על-ידי הציונות והפכו (כל אחד בעיתו) ל"רבנים הראשיים לישראל".
אח"כ, לאחר שנות עבדות, התרחש גירוש התימנים מהמושבה כנרת ולימים זה חזר על עצמו, ובאופן ממלכתי, בגירושם מכפר תוחלת שהפך לפתע לכפר חב"ד, בסיועו של מי שלימים הפך לנשיא המדינה, זלמן שז"ר. בתקופה שחפפה לגירוש תימני כנרת חיו העבדים מתימן בפחונים ובדונים בשולי המושבות רחובות (שעריים ומרמורק), ראשון לציון (שיכון המזרח ורמת אליהו) וחדרה (נחליאל), כשהם מוכים ומוענשים בקשירה לחמורים כאשר הם לא עבדו כמו שצריך. לפני הקמת המדינה "אופסנו" פליטי תימן מספר שנים במחנה המעבר "שהד" בעדן - נמל בריטי בקצה חצי האי ערב, ושם הם הוכו והושפלו על-ידי ראשי המחנה מטעם הסוכנות, ועל-ידי הרופאים הציונים. שם הם היו קורבנות לסכסוכים יזומים בין ראש המשפחה לאשתו ולילדיו, וכבר שם החלו לעקור להם את היהדות. רק לאחר קום המדינה הם הוטסו לישראל, מאותו מחנה, ורכושם פשוט נבזז מהם, ואף נמכר לגורמים נכריים, כולל כל עושר היודאיקה שהיה ברשותם. בארץ ישראל לא רק שנגנבו ילדיהם אלא שפאותיהם נגזזו, נשותיהם הצעירות נחטפו והועברו לקיבוצים (ללא גיטין) והם היו קורבנות לעקירת דתם. אבל כל אלה נותרו רק בגדר צלקות שהגלידו, ושפה ושם הם תועדו בשוליים של ספרים שוליים או באינטרנט, אבל להיסטוריוגרפיה הנלמדת - עד האוניברסיטה, הם לא נכנסו. אבל את גניבת הילדים לא הצליחו להשתיק.
"נכבות" רבות ביצע הישוב הציוני ולא רק נגד הערבים. פצצות הונחו בבתי כנסת בעירק כדי שיהודים יעלו לארץ בעל כרחם ואילו עולי עירק רוססו ב"די.די.טי.". ילדי פליטים חרדים מהשואה הועברו על דתם עוד בטהרן - בירת אירן, יהודים נרצחו בשואה והתנועה הציונית הואשמה בלא מעט אשמה בעניין, יהודי מרוקו הושפלו ונשלחו לעיירות פיתוח ולשכונות מצוקה כדי לשמש כוח עבודה זול לקיבוצים בעיקר וגם "בשר תותחים" באזורי הספר. אבל בני העדה התימנית היו הקורבנות הגדולים ביותר של ה"נכבה" היהודית. עולי תימן היו תמימים ומפוחדים ולא הייתה להם גולה מחוץ לארץ ישראל שתסייע להם. לכן הם גם היו טרף קל לציונות.
אבל, כאמור, מכל מה שעולי תימן עברו הרי שהם הצליחו רק לנצח חלקית בקרב על ילדיהם הגנובים והאבודים, למרות שהמדינה עשתה הכל אשר לאיל ידה כדי לטאטא את החרפה הזאת בעזרת שלוש ועדות טיוח וחמישה קומיסרים שעמדו בראשן. מהו סוד ההצלחה של בני העדה התימנית דווקא בחזית גניבת הילדים בעוד שבכל שאר החזיתות הם הרימו ידיים, ורק בחזית הזו הם ניצחו למרות שבחזית הזו המדינה הערימה עליהם את רוב רובם של הקשיים, כולל הסתרת תיקי האימוץ ופעילות חשודה של ראשי המטייחים?
דבריו של ה"חפץ חיים"
כשהקומוניזם הסובייטי התבסס בבריה"מ החדשה של שנות העשרים המאוחרות של המאה העשרים, קונן הרב ישראל מאיר הכהן, הוא ה"חפץ חיים" הנודע, כי חוסר מסירות הנפש של היהדות החרדית נגד ה"ייבסקצייה" היהודית - הפרו קומוניסטית, וכנגד הקומוניסטים היהודים באותה בריה"מ, רק תגרום לכך שכל היהדות תיפגע מכך, ובראש ובראשונה ימנע הדבר צמיחת גדולי תורה והשקפה לדורות, מה שיביא, חס ושלום, לחורבנה של היהדות בעולם עד בוא משיח צדקנו. כבר מיום עלות הקומוניזם כתנועה עממית ברוסיה הצארית, נזעק ה"חפץ חיים", וקרא ליהדות החרדית ולמנהיגיה ברוסיה ובאוקראינה להילחם בגוף ממש נגד הקומוניסטים היהודים בטענה שאלה גרועים מן הקומוניסטים הנכרים, בכל הקשור למלחמה בדת ישראל.
ה"חפץ חיים" טען כי לאחר כל מסירות נפש של מוות ממש על קיום היהדות וכנגד מחריביה לא רק שהמאבק הצליח אלא שצמחו וגדלו ממש בדור שאח"כ גדולי ישראל חדשים, והוא הביא רשימה ארוכה של מלחמות כאלה ושל גדולי עולם שצמחו אח"כ. מנגד, הרי שהוא גם הביא מקרים - בכל העולם היהודי, שלא הייתה שם שום התקוממות כזו נגד מלחמה רוחנית ביהדות ואח"כ כל היהדות דעכה, וללא צמיחת גדולים לשמם. כשבריה"מ כבר התמסדה למדינה קומוניסטית וה"בונד" הסוציאליסטי הפך ל"ייבסקציה" של המשטר האדום, זעק ה"חפץ חיים" שוב והזהיר מהבאות. וגם אז זה לא קרה, ולבסוף, כשהקומוניזם כבר התבסס על-ידי סטאלין הוא קונן על העתיד. וכך אומנם קרה עד ימינו אנו. אבל בשני מקומות בארץ הקודש - במחצית השנייה של המאה העשרים, הקריאה של ה"חפץ חיים" התקיימה, אך לנושאים גלובאליים ולא למערכה ממש, כנגד אויבי היהדות מבית. זה קרה ב"
מאה שערים" של שנות החמישים עד תחילת שנות השבעים של המאה העשרים, וזה התחיל באמצע שנות ה-90 בעיירה דאז, ששמה יהוד.
מלחמת השבת של הרב עמרם בלויא
מלחמותיו של הרב עמרם בלויא על קדושת השבת, היו עד זוב דם ממש. הוא ומפגיניו לא הקיזו, חס ושלום, את דמם של האחרים אלא את דמם שלהם. הדם שלהם נשפך וכך חדר לתודעה היהודית-חרדית עד כמה חשובה מסירות הנפש למען השבת. הפרשה המפורסמת ביותר של הקזת הדם הזו הייתה בקופת קולנוע "אדיסון" בירושלים - ברחוב שטראוס, החרדי דהיום. באמצע יום השבת, עם פתיחת הקופות, הגיע הרב בלויא והכניס את ראשו לאשנב, כדי לחצוץ בין מוכרי הכרטיסים לצופים הפונטנצייאלים. התגובה הבריונית לא איחרה לבוא. אגרופים נתחו על ראשו של הרב בלויא מכל צדדיו, עד שכיפתו הצחורה והלבנה הפכה לאדומה. הרב בלויא לא זע ולא נע. חלפו דקות ארוכות עד שאפילו שונאי הדת הגדולים ביותר שצפו בחזה נשברו - כולל הקופאים. האשנב נסגר, הציבור הסתלק והרב טופל, לא לפני שהמשטרה הותירה לו מכתב זימון לחקירה בשל "הפרת הסדר הציבור". למעלה מארבעים שנה חלפו מאז. האזור הפך לחרדי, וקולנוע "אדיסון" הפך ל"פיל לבן" עד שבעשור האחרון קנתה חסידות סאטמר האנטי ציונית את המתחם ובנתה שם עשרות דירות לחסידיה, כולל לנכדיו ולבני נכדיו של הרב עמרם בלויא...
הזעקה מיהוד
הפרשה השנייה יצאה מהעיירה השקטה והשלווה ששמה יהוד. עיירה שבעבר התפרסמה אך ורק בשל שני דברים. מקובל אלוקי שחי בה - בשם הרה"ג חיים סינואני (הלוחם הכמעט היחידי שלחם בפקידים הציונים של מחנה "שהד"...), וגביע המדינה בכדורגל שבו זכתה קבוצת הפועל יהוד בשנת 1982. חוץ מזה הכל היה רגוע. יהדות טורקית יוצאת העיר איזמיר לצד עולי תימן וישוב אשכנזי-פולני ותיק הבטיחו רוגע ושקט מגזרי עד בוא גואל צדק בע"ה. ואז הגיעה שנת 1994. עד אותה שנה טענו שוב ושוב עולי תימן כי כבר מקום המדינה נגנבו להם ילדים באמתלת "מיתה ממחלות". ילדים שגופותיהם לא נראו ושקבריהם שוחזרו רק שנים אח"כ - ואף נמצאו ריקים. שתי ועדות חקירה הוקמו עד אז, עם שלושה אישים בראשן, ושתיהן טענו לאי אחריות ממלכתית ותחמו את מספר הילדים הנעלמים לעשרות מעטות בלבד בעוד שהמאשימים דיברו על אלפים ועל כל משפחה שבה נעלמו בין אחד ליותר. הפרשה איימה להתאדות ואז החלו "אירועי יהוד" ההיסטוריים.
הרב עוזי משולם היה נכדו החורג של המקובל האלוקי חיים סינואני. הרב משולם החל בחקר העניין לאור בקשת, ואח"כ צוואת זקנו, כשערב פסח תשנ"ד הכל תפוצל. לא אכנס כאן לדיון האם באמת החבורה של הרב משולם החלה באלימות מתוכננת או שמא היה זה הקבלן חזי (יוצא תימן בעצמו...) שהיה שותף לפרובוקציה ממסדית כדי לנטרל את הרב משולם מהמשך המאבק, אך העובדות היו שהמאבק קיבל צבע אלים. התקשורת כולה, כולל אגפיה הדתיים והחרדים (להוציא את עיתון ה"מחנה החרדי" של חסידות בלזא), עשתה הכל כדי לצבוע את הרב עוזי משולם כערפד אנושי ואת תומכיו כמטורפים. התקשורת השוותה בין קבוצתו של הרב משולם והעומד בראשה לבין כת כורש וזה שעמד בראשה והביא להתאבדות הכת. מי שרק הכיר את אנשיו של הרב משולם - מקציני צבא ועד אישי ציבור ואקדמאיים, הופתע מכך. יתרה מכך, הרב משולם היה ידוע כאיש מתון וכמי שהציבור החילוני ביהוד ובסביבתה אהבו אותו.
אבל מישהו רצה להשחיר אותו ואת אנשיו ובדרך זו פשוט להוריד אחת ולתמיד מסדר היום הציבורי בישראל את נושא חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן (שלפי טענות לא מעטות החלה הפרשה הזו עוד לפני קום המדינה...). בבית קטן - במפגש של רחובות מרכוס והאפרסק ביהוד התבצרו עשרות אנשים - חלקם כלל לא היו יוצאי תימן, ונשקים עליהם, בטוענם לסכנה מהממסד. מצד החוק נטען כי זו כת מטורפת. מסביב לבית נתלו מודעות וכרזות על נושא ילדי תימן וגניבתם. בתחילה הסתייגו מהרב עוזי משולם גם כאלה שלחמו בעבר לחשיפת האמת בנושא. כעבור 50 יום הבית כותר על-ידי המשטרה ולפצוע של יום האירועים הראשון התווסף גם הרוג ממש, בשם שלמה אסולין, שנורה בצווארו מאחור גבו ומעין טלסקופית של צלף מעופף ממסוק.
לימים יטענו אנשי הרב עוזי משולם כי
יצחק רבין, אז ראש הממשלה, נתן הנחייה ללחום בחבורה עד עשרה הרוגים. הרב עוזי משולם וחסידיו, שהתבצרו עימו, שילמו בתקופות מאסר ארוכות. בישראל האמינו כי זה היה הסוף לפרשה. באורח מאוד מוזר נכנס הרב משולם בריא לכלא אך לימים הפך שם לשבר כלי רפואי ללא הסברים הגיוניים. המשטרה הואשמה בניסיון לחיסולו דרך שרות בתי הסוהר. בסופו של דבר נשלח האיש החולה לביתו ביהוד ונידון עד למותו, למעצר בית. לימים נמלט בנו הבכור של הרב משולם, עמנואל משולם, מישראל לקנדה בטענה כי המדינה רודפת אותו ומבקשת מידו את כל שמות האלפים שלטענת אביו נחטפו ונמכרו. קנדה סירבה לתת למשולם הצעיר מקלט וביום חזרתו לארץ נודע לו כי ביום קודם לכן נפטר אביו, הרב עוזי משולם. גם בשלב הזה האמינו בישראל כי הפרשה נחתמה סופית. אבל לא כך היו פני הדברים אלא להפך.
דווקא מותו של הרב משולם האיץ קדימה את הפרשה. מאז הועלתה הפרשה על-ידי הרב משולם בשנת 1994, קמה ועדת חקירה נוספת עם שני ראשים, ומאז סירבה הפרשה להירגע. אנשים החלו להפריד בין האיש - משולם, לבין החקירה עצמה. העדויות צצו שוב. התגלו קברים ריקים, גם ילדים שנגנבו התגלו ואילו הממסד רק דחה את פתיחת התיקים של גנזך האימוץ.
שמעון פרס, האיש שהיה הדינוזאור הפוליטי שליווה את הקמת המדינה, התנגד לחשיפת העניין. גם המפלגות הדתיות והחרדיות התנגדו לכך, שהרי שריהן היו אלה שהופקדו על תיקי המעללים הממשיים (סעד, בריאות, קליטה ופנים). אט, אט הסתבר שגם לנשיא המדינה לשעבר,
משה קצב, היה אח ש"נעלם" וכי הוא עצמו לא הורשה לפתוח את תיקי האימוץ למרות שביקש זאת כשר הרווחה של מדינת ישראל. הדור הרביע של יוצאי תימן המשיך במלחמה הזו, עד למצב הנוכחי של עיון בהכרה באחריות המדינה, למרות שגם הוועדה השלישית הלכה בדרך קודמותיה וטענה לאי אחריות ממלכתית.
אחרית דבר
אם המדינה תכיר באחריותה הרי שזה יהיה ללא פיצויים וללא פתיחת תיקי האימוץ, וכמובן ללא בניית היסטוריוגרפיה היסטורית ללימוד ה"נכבה" הזו בבתי הספר ובאקדמיה. זוהי מעין השתקה רשמית בתקווה שיפסיקו לשאול שאלות בעתיד. במקרה הזה, לעומת ה"נכבות" האחרות, הרי שמפלגתו של ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, הייתה מחוץ לשלטון ול"צלחת" הפוליטית של אותם ימי אירועים, ולא מעט משום הסיסמה של בן-גוריון: "בלי חרות ומק"י". אבל לאיש אחד חייבים כולם את ההישג הזה, כי משמים נלחמו עבורו. לרב עוזי משולם.
אם תתרחש ההכרה הממלכתית הזו הרי שאבות רבים יהיו להצלחה, ובראשם ח"כים טריים ועסקנים זוטרים. אבל לולא הקרבת חייו ממש, ופרוק משפחתו ממש - של הרב עוזי משולם, הרי שבשמים לא היו נפתחים לו שערי הסיוע, שממש באורח פלאי, והפוך מההיגיון, הם העלו שוב ושוב את הנושא לכותרות, נושא שכל כך רבים רצו לגנוז אותו. הרב עוזי משולם היה כאותו חייל ששכב על ה"קונצרטינה" הדוקרנית כדי ששאר החיילים של הגדוד יעברו את הגבול לשטח האויב.
פציעתו של יחיאל בן עבו מבית שמש ומותם של שלמה אסולין מאלון מורה והרב עוזי משולם מיהוד הם "מגש הכסף" שההכרה הממלכתית עומדת להינתן עליו. ב"נכבות האחרות - גם של עולי תימן, לא הייתה מסירות נפש כזו, עד כדי מסירת הגוף ממש. למשפחה השסועה והנרדפת הזו - משפחת משולם, מגיעים כספי פיצויים, וגם על ביזויים וביזוי אנשיהם כמטורפים, על-ידי התקשורת והממסד, שעשו זאת בדם קר. סופה של האמת לנצח והיום כבר מבינים כולם שהמטורפים בסיפור לא היו חסידי הרב עוזי משולם, ואילו הוא היה רחוק מלהיות דיויד כורש האימתני. אם נתניהו חפץ ללכת עד הסוף שיעניק לעמנואל משולם, עבור אביו המנוח - הרב עוזי משולם, את פרס ישראל על רדיפת צדק חברתי.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
