השרה
איילת שקד צדקה כאשר אמרה השבוע ש"ישראל תובעת את עצמה לדעת". היא גם צדקה כאשר אמרה שצריך להטיל יותר הוצאות. אבל זה לא יספיק, ובשורות הבאות נציע מהלך כולל ומקיף.
ריבוי התביעות הוא בעיה קשה ביותר, אולי עוד יותר מכפי ששקד מתארת לעצמה. זוהי הסיבה מספר אחת למשפטיזציה של חיינו - גם בתחום האזרחי וגם בתחום המינהלי. הפסדת במכרז? תגיש תביעה. חוק לא נראה לך? תעתור לבג"ץ. שכן גידף אותך? תביעת לשון הרע. לא קיבלת מקום שמור ברכבת? תביעה ייצוגית. פיטרו אותך? תטען לאפליה. לא קיבלת בזמן ארון? תביעה קטנה. חברה בורסאית פרסמה אזהרת רווח? תביעה ייצוגית. אתה חייב כסף לבנק? תטען שהוא הטעה אותך. ניתוח לא עלה יפה? הרופא התרשל.
אני מדבר על דוגמאות אמיתיות, על דברים שקורים מדי יום ביום. בשנת 2016 נפתחו קרוב ל-410,000 תיקים אזרחיים, מינהליים ועבודה. אני מוכן להסתכן בניחוש, שלפחות שליש מהם היו תביעות סרק. נניח שאני טועה ב-100%; אפילו 50,000 תביעות סרק זה המון.
לא זזים בלי עורך דין
התוצאה איננה רק עומס בלתי נסבל בבתי המשפט. התוצאה הקשה באמת מתחילה הרבה קודם ומסתיימת הרבה אחר כך. בגלל ההצפה בתביעות, כמעט כולם מפחדים לנקוף אצבע בלי ייעוץ משפטי. ידוע שזהו המצב במגזר הציבורי: אף ועדת מכרזים לא נוקפת אצבע בלי עורך דין, כל הקצאה כספית מחייבת הכשר משפטי, כל הזזה של עובד נבדקת בשבע עיניים.
אבל לא רק במגזר הציבורי. זהו המצב גם במגזר הפרטי והעסקי. ראיתי השבוע בסניף הבנק הבינלאומי רשימה של עובדי המחלקה המשפטית של הבנק, שהוא החמישי בגודלו בישראל. היו שם למעלה מ-30 שמות, וזה לא כולל עורכי דין חיצוניים שמייצגים בבתי המשפט. כל פקיד בסניף יודע שאם יש לו איזשהו ספק - הוא חייב להתקשר למחלקה המשפטית. דוגמה קטנה, ישר מהחיים.
כל זה גורם במקרה הטוב לאובדן עצום של זמן וכסף, ובמקרה הגרוע - לפחד משתק, וזה כאמור לפני שבכלל הגענו לבית המשפט. כולם יודעים שכמעט על כל מה שיעשו - מישהו עלול לתבוע אותם. אז למה להסתכן? או שמבקשים אישור משפטי לכל פסיק, או שמחליטים שהכי טוב לא לעשות כלום. דומני שלא צריך להסביר עד כמה זה הרסני למדינה, למשק, לחברה ולחייו של כל אחד מאיתנו.
זו גם הסיבה לכך שהמשפטנים השתלטו על ישראל. בצד האחד יש רבבות עורכי דין שצריכים פרנסה, ושחלק משמעותי מהם אינם מוצאים אותה משום שהם גרועים ובכלל לא היו צריכים לקבל רישיון, והם יוזמים תביעות רק כדי שיהיה להם מה לאכול. בצד השני עומדים עורכי דין שתפקידם למנוע ככל האפשר הגשת תביעות ולהתמודד מולן, ולעיתים הם בעלי ראש קטן שרק רוצים לישון בשקט. בתווך, לכודים ביניהם, נמצאים כולנו.
יעד להורדת מספר התיקים
הפתרון צריך להיות רדיקלי. הפתרון חייב לצאת מהנחה שהמצב הנוכחי הוא הרסני ולא נורמלי. הפתרון חייב לשאוף לכך שסכסוכים יגיעו לבית המשפט כמוצא אחרון ולא כמוצא ראשון. הפתרון צריך להציב יעד מספרי ברור של הורדת מספר התיקים לאורך השנים. לצד הכורח להקטין בצורה חדה את מספר מקבלי רשיונות עריכת הדין ולסלק משורות המקצוע את מי שאינו ראוי להיות בו, הנה כמה צעדים מוצעים לטיפול ישיר בבעיה שהצגנו:
- גביית אגרות ביחס ישיר לסכום התביעה. כיום האגרות הן אחידות - 2.5% לכל היותר. לחברה שתובעת 100 מיליון שקל, 2.5 מיליון שקל הם כסף קטן. יש לקבוע דירוג עולה של אגרות, בדומה לרוב תשלומי החובה האחרים שאנחנו משלמים (למשל: מס הכנסה, מס רכישה, ארנונה ומים).
- כאשר התביעה אינה על סכום כספי מוגדר, יש לגבות את האגרה בהתאם לסכום שבסיכון - למשל: סכום המכרז שנגדו מוגשת עתירה או סכום העסקה אותה מבקשים לטרפד. כיום האגרות הללו נמוכות ביותר, ואין בהן כל ביטוי לנזק העצום שתביעות כאלו עלולות לגרום.
- יש לחייב את שני הצדדים להפקיד ערבויות לכיסוי הוצאותיהם. כיום הדבר נעשה רק בערעורים. הפקדה שכזו תחייב מחשבה נוספת על עצם ניהול ההליך וגם תהווה קנה מידה לרצינותם וליכולתם הכספית של הצדדים.
- האגרות בבקשות לתביעות ייצוגיות ותביעות נגזרות צריכות להיות גבוהות יותר מהסכומים המגוחכים שאושרו לאחרונה. הן לא צריכות להיות בסכומים מוחלטים, אלא באחוזים משיעור התביעה - מה שגם יחייב את התובעים לנקוב בסכום, ולא להותיר אותו תלוי באוויר מבלי שהנתבעים יידעו מול מה הם מתמודדים.
- החוק מחייב להטיל הוצאות ריאליות על הצד המפסיד, אבל מועטים ביותר המקרים בהם הדבר נעשה. יש לחדד את החקיקה ולחייב את השופטים לנמק במפורט מדוע אינם מטילים הוצאות מלאות, במיוחד כאשר מדובר בתביעות סרק שלא היה טעם להגיש אותן, וכאשר אחד הצדדים ניהל את התיק בצורה בלתי ראויה. יש לקבוע בחוק, כי ערכאת הערעור תוכל להפוך החלטות על הוצאות; כיום בתי המשפט אומרים ש"לא נהוג" לעשות זאת. גם על ערכאת הערעור יש להטיל חובת הנמקה כאשר היא נמנעת מלעשות זאת.
- בית המשפט העליון צריך לתת גיבוי לערכאות הדיוניות כאשר הן מחליטות למחוק על הסף הליכים נעדרי סיכוי או פגומים. כיום נפסק לרוב, כי אומנם מדובר בצעד שניתן לנקוט בו, ושאמנם מדובר בתביעות שהיה מן הראוי למחוק - אך בכל זאת אין לנקוט בצעד כה מרחיק לכת.
נכון, מדובר בצעדים קיצוניים - אבל מצבי קיצון מצדיקים צעדים שכאלו. ואנחנו בהחלט במצב קיצון, בו החלטות עסקיות, מינהליות, רפואיות ואפילו אישיות מתקבלות (או לא מתקבלות) במידה רבה בשל החשש מפני תביעות חסרות שחר. אנחנו בהחלט במצב קיצון, בו משפטנים קובעים כיצד נתנהל בכל תחומי חיינו. אנחנו בהחלט במצב קיצון, בו בתי המשפט טובעים בים של הליכים מיותרים, ולא מצליחים לספק פתרון הולם בזמן סביר למקרים שבהם התערבותם חיונית. אפשר לבכות עד מחר על כל אלו, ואפשר לעשות מעשה. הכרה בבעיה, גבירתי השרה, היא התחלת הפתרון; כעת צריך לפעול.