איגור קולסניקוב עבד במאפיה מרחבית קריית שמונה.
באחד הימים, ניקה קולסניקוב שאריות בצק ממכונה להכנת בצק-בייגלה. לפתע החלה המכונה לפעול. ידו השמאלית של קולסניקוב נתפסה במכונה. חלקים מאצבעו האחת נקטעו ושבר פתוח נגרם באצבעו האחרת.
מבטחת המאפיה, חברת הביטוח כלל, סירבה לפצות את קולסניקוב. אתה התרשלת כאשר הפעלת את המכונה בעת שניקית אותה, טענה כלל כלפי קולסניקוב.
בפני השופטת נבילה דלה-מוסא מבית משפט השלום בנצרת, התבררה תמונה עובדתית אחרת. בטרם החל קולסניקוב בניקוי המכונה, הפסיק את פעולתה וכיבה אותה. מי שהפעיל את המכונה מחדש היה עובד אחר, שסופק למאפיה על ידי קבלן כוח אדם.
האחריות למעשי אותו עובד נופלת על המאפיה, קבעה השופטת. המאפיה חייבת לפקח על עובדי קבלן כוח האדם, גם אלה הרשלנים.
המאפיה כמעבידה נכשלה גם במילוי חובתה לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיה יוכלו לבצע את עבודתם בתנאים אופטימליים, במיוחד כשמדובר בסיכונים הגלויים לעין. בנוסף, המאפיה היתה חייבת להזהיר את קולסניקוב ולהדריכו לגבי אופן מניעת סיכונים אלה.
בנוסף הפרה המאפיה את חובתה בתקנות הבטיחות בעבודה. על פי התקנות, היה על המאפיה לדאוג שבעת ביצוע ניקיון המכונה, הזרם החשמלי ינותק באמצעות מפסק אמין ושהמפסק יסומן ויודגש בשלט שמראה כי אין להפעיל את המכונה שבטיפול.
לאחר המקרה המאפיה התקינה מפסק במכונה. עובדה זו מצביעה על כך שהפיתרון היה מצוי ואפשרי.
השופטת דחתה את טענת כלל כי לקולסניקוב אשם תורם באירוע התאונה. קולסניקוב עבד כפי שעבד מזה שנים. הוא לא עשה כל פעולה חריגה, קבעה השופטת. התאונה התרחשה בשל כשל בבטיחותה, הוסיפה.
לאור כל אלה, פסקה השופטת, כלפי קולסניקוב, המאפיה חייבת לשאת במלוא האחריות לתאונה.
מאחר והיה הסכם שיפוי בין המאפיה לבין קבלן כוח האדם, שסיפק את העובד שהתרשל, חויב קבלן כוח האדם לשפות את המאפיה בגין הפיצויים שנפסק כי היא, המאפיה, חייבת לשלם לקולסניקוב.
