"נקח כדור נגד בחילה ונלך". כך אמר יצחק רבין לקראת החתימה על הסכמי אוסלו. המשטרה, הפרקליטות ויתר רשויות האכיפה זקוקות כנראה למלאי משמעותי למדי של כדורים נגד בחילה, שכן אין להן מנוס מלחתום על הסדרים עם עדי מדינה.

המושג "כורח בל יגונה" כבר שחוק למדי, אך בהקשר של עדי מדינה (כמו של הסדרי טיעון) - הוא מדויק לגמרי. עבירות מטבען מתבצעות במחשכים, ואלו שבהן הנוגעות לתחום הפיסקלי ולתחום טוהר המידות - גם אינן מותירות אחריהן נפגעים. ממילא, לא רק שקשה לפענח אותן, אלא שגם קשה לדעת שהן בכלל התרחשו. שוחד ניתן בחדרי חדרים, הפרת אמונים היא במידה רבה עניין של הלך רוח, זיוף נעשה במטרה שלא יתגלה, העלמת הכנסת נועדה מלכתחילה להסתיר את האמת.

התוצאה היא, שקשה מאוד להעמיד לדין ולהעניש את מי שמבצעים עבירות כאלו בלי מידע שמגיע מבפנים. מאחר שאנו חיים במדינה דמוקרטית, לא יעלה על הדעת להקליט בסתר שיחות ודיונים, להעתיק דוא"ל או לחדור למסרונים. אז איך יודעים מה קרה שם? נכון, יש סימנים ויש מסמכים ויש נסיבות. אבל במיוחד בתיקים של טוהר המידות - אפשר בדרך כלל לפרש את כל אלו לקולא ולחומרה, ודי בספק סביר כדי לזכות את הנאשם.

עד מדינה נותן הרבה יותר מאשר מידע על האירועים; הוא נותן מידע על הכוונות. הוא זה שיכול לדעת האם מדובר במתנה בין חברים או בשוחד, האם החלטה רגולטורית התקבלה בתום לב או כדי להיטיב עם מאן דהוא, האם נבחר הציבור התכוון לדבריו בשיחות סגורות. ואם זה מזכיר לכם את פרשות נתניהו - אזי הדברים אינם מקריים. זה בדיוק מה שהחוקרים מחפשים.

אז למה הכדור נגד בחילה? בגלל שתי סיבות. ראשית, מדובר בשותפים לעבירה, וכדי שהעדויות שלהם יהיו משמעותיות - הם צריכים להיות שותפים משמעותיים. לכן, אנחנו מדברים על עבריינים לכל דבר, שגם מודים במעשיהם. וכאן נכנסת הסיבה השנייה: הם עושים זאת כדי להקל על עצמם במחיר הסגרתם של מי שהיו עד אתמול שותפיהם ואפילו ידידיהם. הנאמנות מפנה את מקומה לכדאיות.

לצד זאת, אי-אפשר לבוא בטענות למי שעושה זאת. ככלות הכל, המחויבות הראשונה של כל אדם היא כלפי בני משפחתו. אין סיבה שהוא יסכים ללכת לכלא, על כל המשתמע מכך, רק כדי למנוע ענישה מעבריין בכיר ממנו. זה לא סביר, זה לא הגיוני, זה לא אנושי. זהו המניע הראשון, השני, העיקרי וכנראה גם היחיד - ושלא יספרו לכם סיפורים על רגשי אשמה, נקיפות מצפון ונטילת אחריות. מדובר בבני אדם, לטוב ולרע.

חשוב מאוד לזכור, שלא ניתן להרשיע רק על סמך עדותם של עדי מדינה - רבים ומהימנים ככל שיהיו. עדויותיהם חייבות לקבל סיוע של ממש, וככל שמהימנותם פוחתת - כך הסיוע הנדרש יהיה חזק יותר. בתיק הולילנד, שנבנה במידה רבה סביב עד המדינה שמואל דכנר, פסק השופט דוד רוזן בסופו של דבר, כי אינו קובע שום ממצא עובדתי - גם שאינו ממצא מרשיע - בלא סיוע של ממש לגרסתו של דכנר.

בלא עדי מדינה, ייתכן שאהוד אולמרט עדיין היה ראש הממשלה. בלא עדי מדינה, לא מעט רוצחים היו מסתובבים ברחובות. בלא עדי מדינה, ארגוני פשיעה רבים היו ממשיכים להטיל את חיתתם על הציבור. אז מה עדיף? כדור נגד בחילה או כדור בראש? התשובה ברורה.