|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
שלטון המנדט שיפר את מצבם של ערביי הארץ
|
הפלשתינים מתייחסים להצהרת בלפור ולשלטון המנדט כעל אסון שפקד אותם ● אבל, המציאות שונה לחלוטין ● בזכות הצהרת בלפור ושלטון המנדט שופר מצבם של ערביי הארץ ללא השוואה למצבם של ערביי ארצות ערב והאיסלאם ● וכל זה בזכות התנועה הציונית
|
א.פיתוח החקלאות בכפרים הערביים
ההיסטוריונית שילה הטיס-רולף הגיעה למסקנה במחקרה שהחקלאות הערבית הייתה התחום העיקרי בו התערבה ממשלת המנדט. הנציב סמואל ראה בחקלאות ענף חשוב אבל עיקר דאגתו הייתה לסקטור הערבי שהיה פרימיטיבי ועני. לגישתו היה גם מניע פוליטי. הוא סבר שהעזרה לפלאחים תביא לשינוי היחס למנדט הבריטי ולבית הלאומי היהודי. הטיס-רולף קבעה שבתוכנית הכלכלית של הנציב העליון הראשון הרברט סמואל הושם דגש על פיתוח החקלאות בעיקר לסקטור הערבי. הוא סמך על ההסתדרות הציונית שתדאג לחקלאות היהודית.
הפיגור של החקלאות הערבית נבע ממספר גורמים:
- המשטר הקרקעי שנקבע בתקופה העות'מאנית - כל האדמות הכפריות היו להלכה רכוש המדינה ועל מעבד האדמה הוטלו הגבלות מסוימות. שיטת המשאע קבעה בעלות משותפת של הכפר על קרקעות הכפר ועל-פי שיטה זו חולקו החלקות מחדש אחת לשנתיים. החיסרון של השיטה היה שלפלאח לא השתלם להשקיע בשיפור, פיתוח והשבחה.
- השתלטות האפנדים על קרקעות הכפריים - בשלהי התקופה העות'מאנית הוחלט על רישום בעלות על הקרקעות. אבל הפלאחים היססו לעשות זאת בשל החשש שהרישום יאלצם לשלם מיסים ולהתגייס לצבא. האפנדים (נכבדים בעלי אמצעים) ניצלו חשש זה ורשמו את הקרקעות על שמם וכך הפכו את הפלאחים לאריסים. גם הבדווים שעברו להתיישבות קבע העדיפו בעלות האפנדים. חסר מידע מדויק על כמות הקרקעות שהיו בידי האפנדים. יעקב שמעוני הגיע למסקנה שרבע עד שליש מהאדמות של הערבים היו בידי כ-13 בעלי אחוזות. רוב האחוזות עובדו על-ידי אריסים ומיעוטם על-ידי פועלים שכירים. הפלאחים המנושלים הפכו לחסרי קרקע.
- לווקף הייתה בעלות על קרקעות ואף הוא לא גילה עניין בשיפורים. יעקב שמעוני העריך שבידי ההקדש המוסלמי היו בין 750,000 ל-1,000,000 דונם.
- תלות הפלאחים במלווים בריבית - המלווים גבו ריבית גבוהה מפלאחים שנזקקו להלוואה.
- השמרנות של הפלאחים - הם המשיכו לעבד את אדמתם בשיטות מסורתיות.
- לפלאחים לא היה ההון הדרוש לפיתוח ומודרניזציה ולאפנדים לא היה אינטרס להשקיע.
בין 1919 ל-1922 הושקעו למעלה מ-100,000 לי"ש שהם כ-3% מהתקציב הכללי בעידוד החקלאות הערבית. כל הפעילות בתחום החקלאות נועדה לפתח את החקלאות של הפלאח הערבי מתוך גישה שיש לקדם אוכלוסיות חלשות. הטיס-רולף קבעה שבתוכנית הכלכלית של הנציב העליון הראשון הרברט סמואל הושם דגש על פיתוח החקלאות בעיקר לסקטור הערבי. הוא סמך על ההסתדרות הציונית שתדאג לחקלאות היהודית.
ממשלת המנדט הקימה מחלקה לחקלאות שהציבה לעצמה 2 מטרות:
- שיפור ופיתוח החקלאות של הפלאח הערבי.
- עידוד וקידום ענף ההדרים שהיה ענף היצוא העיקרי בו רוב העוסקים בו היו יהודים ומיעוטם ערבית.
לשם השגת המטרה ראשונה נקטה המחלקה בפעולות הבאות:
1. פעולות לפיתוח החקלאות
- עידוד ופיתוח החינוך החקלאי
- הכנסת גידולים וזנים חדשים כמו גידול טבק
2. בנק למשכנתאות או לחקלאות:
אחת הבעיות של הפלאחים הערבים הייתה השיעבוד למלווים בריבית קצוצה והעדר הלוואות בתנאים נוחים לשיקום משקיהם לאחר המלחמה ולשם פיתוחם. הממשל הצבאי הבריטי הגיע להסכם בקיץ 1919 עם הבנק האנגלי- מצרי שהיה לו סניף בארץ כדי שישקיע 500,000 ליש"ט במתן הלוואות לפלאחים. אבל רק חלק קטן מהפלאחים קיבלו הלוואות. המחלקה לחקלאות פעלה לשחרור הפלאחים מחובותיהם ומשעבודם למלווים בריבית קצוצה. בזכות העזרה שהגישה המחלקה לפלאחים השתחררו רובם מעול חובותיהם. סידור זה התקיים עד 1924 כשמשרד המושבות הבריטי ביטל את ההסכם. הנציב סמואל היה מעוניין בהקמת בנק למשכנתאות או לחקלאות כדי לאפשר הלוואות לפלאחים הערבים. בארץ היו מספר בנקים: הבנק האנגלי-מצרי, הבנק של רומא ובנק אפ"ק הציוני אבל הם לא עסקו במתן הלוואות. מאמציו של סמואל להקים בנק לחקלאות נתקלו בהתנגדות הממשלה הבריטית. סמואל ניסה לערב את ההסתדרות הציונית בהקמת בנק וזכה להיענות במגעיו עם ויצמן. אבל, השתתפות ההסתדרות הציונית הייתה מותנית בקבלת ערבויות מאת ממשלת בריטניה וזו סירבה לתת הלוואות. סמואל ניסה לשכנע את ההסתדרות הציונית להקים בנק למשכנתאות או חקלאות שישרת את כלל האוכלוסייה אבל ההסתדרות הציונית הקימה בסופו של דבר ב-1922 בנק למשכנתאות לשירותם של היהודים בלבד. חוק "פקודת הבנקים לאשראי" הטיל על בנקים למשכנתאות הגבלות שלדעת גרוס היו חלק ממדיניות ההגנה על הפלאחים והאריסים. המחלקה לחקלאות פעלה לשחרור הפלאחים מחובותיהם ומשעבודם למלווים בריבית קצוצה. בזכות העזרה שהגישה המחלקה לפלאחים השתחררו רובם מעול חובותיהם עד סיום המנדט.
3.חיסול שיטת המשאע:
סעיף 11 בכתב המנדט קבע שיש להנהיג משטר אגררי חדש. לשם כך צריך היה לבטל את "שיטת המושאע", כלומר את שיטת "החזקה הקולקטיבית" שהייתה נהוגה בתקופה העות'מאנית והייתה המכשול העיקרי להכנסת משטר אגררי חדש. בעיה זו הייתה קשורה גם בשמרנות של הפלאחים הערבים. ממשלת המנדט העדיפה שכנוע על חקיקה. על-פי מחקרו של יעקב שמעוני הייתה ירידה הדרגתית בתפוצת שיטת המשאע. מ-56% של אדמות כפרים שהיו מושאע הייתה ירידה ל-44% בשנות ה-30 ול-25% בשנות ה-40. עד סיום המנדט הושלם התהליך לגבי 60% מאדמות הכפרים. אבל, לדעתוגם באותם כפרים בהם השתכנעו הפלאחים לבטל את שיטת המושאע הם לא איחדו את רצועות הקרקע המפוזרות וכך אבד היתרון של ביטול השיטה הישנה.
4. תיקונים בשיטת המעשר:
המעשר כלל ¼ עד 1/3 מהיבול על-פי יעקב שמעוני או 12.5% מהיבול על-פי שילה הטיס-רולף. הממשלה פעלה לצמצומו והצליחה להורידו ל-10% ב-1925. ב-1935 שונתה שיטת המיסוי של החקלאות.
5. הגנה על התוצרת החקלאית על-ידי הגנת מכס קבועה או עונתית:
בשנות ה-20 הופחת המכס על יבוא בהמות, וניתן פטור ליבוא מכונות חקלאיות ודשנים כימיים. עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי ב-1929 נפגעה החקלאות הערבית בשל מפולת מחירים ומ-1930 ניתנה הגנת מכס קבועה או עונתית לחיטה,שיפון, שעורה, זיתים, זרעי שמן מסוימים, עגבניות ותפו"א. ב-1933 הונהג מכס משתנה לקמח חיטה ושיפון על-פי העונה והמחיר בשוק העולמי. (מדיניות עידוד החקלאות הטיבה גם עם החקלאות היהודית כמו הפטור על יבוא מכונות חקלאיות וההגנה על מוצרים חקלאיים. ענף הפרדסנות זכה להפחתת המכס על יבוא חומרי אריזה לפרי הדר).
6. הפרדסנות הערבית:
ממשלת המנדט עודדה את ענף הפרדסנות שרובו היה בידי יהודים אבל גם ערבים נכנסו לענף.
|
ב. מדיניות ההגירה: עיקרון "כושר הקליטה"
|
|
|
על-פי חוקי ההגירה יכלו תושבי עבה"י המזרחי להיכנס לארץ ללא דרכון אלא אם הנציב העליון נתן הוראה אחרת
|
| ▪ ▪ ▪ |
סעיף 6 בכתב המנדט קבע שממשלת המנדט תאפשר הגירה יהודית לארץ ישראל... תוך שמירת זכויותיהם של שאר חלקי האוכלוסייה בארץ. אבל, מדיניות ההגירה של ממשלת המנדט הושפעה מניגוד האינטרסים בין האינטרסים האימפריאליים לבין צורכי פיתוח הארץ ובקיטוב בין בריטים, יהודים וערבים. ממשלת המנדט קבעה את עיקרון "כושר הקליטה" של הארץ כבר מ-1922. העיקרון היה מקובל על ההסתדרות הציונית כל עוד השיקולים היו כלכליים. אבל, מדיניות הממשלה הושפעה במידה רבה משיקולים מדיניים. הממשלה התחשבה במצב התעסוקה במיגזר הערבי בעוד שההסתדרות הציונית הדגישה את ההפרדה בין המשק היהודי לערבי וטענה שיש להתחשב בכושר הייצור של היישוב היהודי ובתרומת העולים היהודים למשק. אבל, הבריטים התחשבו באינטרסים הערביים כפי שהובעו על-ידי שליטים ערבים בשל התלות בנפט הערבי ושל נציגות התושבים הערבים בארץ. הנציב העליון הראשון, סמואל קבע את התנאים לעלייה יהודית: - העלייה מותנית בקיומה של תעסוקה במפעלים פרטיים, ציוניים וממשלתיים.
- ההסתדרות הציונית נתבעה להכין רשימת מקומות עבודה.
המדיניות של ממשלת המנדט שמה דגש על מניעת אבטלה אבל לא עסקה ביצירת מקומות עבודה. המדינית לגבי ההגירה היהודית הייתה התניית העלייה בזיקה לאפשרויות התעסוקה של תושבי הארץ. על-מנת לקבוע את עיקרון "כושר הקליטה הכלכלי" נערכו מחקרים כדי לקבוע מהו מספר התושבים שהארץ מסוגלת לפרנס. אבל, במציאות מה שקבע את מדיניות "כושר הקליטה" היו שיקולים מדיניים ולא כלכליים. התנועה הציונית האשימה את ממשלת המנדט בהעדפת האינטרסים המדיניים שלה. מדיניות ההגירה לגבי ההגירה הערבית/מוסלמית - בניגוד להגבלות שהוטלו על ההגירה היהודית על-פי עיקרון "כושר הקליטה", כביכול, על ההגירה לארץ בדרכי היבשה מארצות ערב והאיסלאם לא הוטל כל פיקוח. במשך תקופת שלטון המנדט הבריטי הייתה הגירה בלתי חוקית ללא כל פיקוח מצד ממשלת המנדט של ערבים ומוסלמים מארצות האיסלאם לארץ. על-פי חוקי ההגירה יכלו תושבי עבה"י המזרחי להיכנס לארץ ללא דרכון אלא אם הנציב העליון נתן הוראה אחרת. יעקב שביט וגדעון ביגר קבעו במחקרם שלמעשה נכנס לארץ מספר לא ידוע של ערבים מעבה"י, סוריה ולבנון וגם מארצות מוסלמיות אחרות. רק מהגר שקיבל עבודה בצבא הבריטי חויב בהרשמה. כל השאר נשארו ללא כל פיקוח. שביט וביגר קבעו שבין 1930 ל-1933 ובתקופת מלחה"ע השנייה הגיעה עיקר ההגירה הערבית לארץ בשל השפע הכלכלי בארץ בשנים אלה. (על ההגירה הערבית- מוסלמית, ראה, פרק ב'). ועדת פיל (1937) קבעה ששאלת העלייה היהודית היא שאלה פוליטית ולא כלכלית.
|
|
מערכת החינוך היהודית על כל שלביה נוהלה על-ידי ההסתדרות הציונית וקיבלה, למרות דרישת ההסתדרות הציונית לקבל תקציב יחסית למספר התלמידים היהודים באוכלוסייה, תקציב נמוך מהמגיע מממשלת המנדט
|
| ▪ ▪ ▪ |
ממשלת המנדט ביססה את מדיניות הרווחה על 3 עקרונות: - הכוונת השירותים לרמתם וצורכיהם של הפלאחים שהם הרוב.
- העיקרון של מתן עדיפות בהקצאת משאבים למגזרים הזקוקים לכך ביותר והמגזרים הללו היו הפלאחים הערבים והבדווים. רוב התקציב לשירותי הרווחה הופנה למגזר הערבי.
- קבוצות המעדיפות להקים שירותים משלהן תקבלנה הקצבות שתנאי שתהיינה כפופות לפיקוח ממשלתי (הכוונה בעיקר ליהודים ).
היהודים שילמו 60% מהמיסים והערבים 40% למרות שמספר היהודים היה נמוך ממספר הערבים. המיסים היהודיים שימשו לשיפור מצבם של הערבים.
הקמת מערכת חינוך
הנציב העליון הראשון סמואל ראה חשיבות מיוחדת בקידום החינוך בסקטור הערבי. הוא סמך על ההסתדרות הציונית שתדאג לחינוך בסקטור היהודי. ממשלת המנדט השקיעה מאמצים לפיתוח שירותי חינוך לאוכלוסייה הערבית ובפרט לאוכלוסייה הכפרית. על-פי מטרה זו הוקמה רשת חינוך ממשלתית לאוכלוסייה הערבית. בין 1921/2 ל-1944/5 גדל מספר בתיה"ס מ-310 ל-478 ומספר התלמידים גדל מ-כ-29,000 ל-כ-72,000. ב-1947 דיווחה ממשלת המנדט לוועדת האו"ם שבמערכת החינוך הממשלתית הערבית יש 504 בתי"ס יסודיים ובהם 80,000 תלמידים ש-49,000 מתוכם הם מכפרים. סמואל רצה לפתוח בית ספר בכל כפר. התוכנית הייתה שהכפר יספק את המבנה והממשלה תכשיר מורים לבתי הספר הכפריים. בשנים 1919/20 הוציאה ממשלת המנדט 6.5% מתקציבה לפיתוח החינוך בסקטור הערבי. ב-1920/21 ירד התקציב ל-4.3% וב-1921/2 הוא עלה ל-4.5% מהתקציב. הסכום הכולל שהוצע בשנים אלה הגיע ל-2,042,02 לירות מצריות. ב-1923 התוכנית הופסקה בשל קיצוצים בתקציב על-ידי הממשלה הבריטית. ניסיונו של סמואל להקים בתי ספר טכניים נתקלה בסירוב בריטי והמאמצים להכנסת שיעורי מלאכה לבתי"ס יסודיים נתקלה בקשיים בשל מחסור במורים מקצועיים. ממשלת המנדט, בסיוע תרומות ממועצות מקומיות, הרחיבה את מספר בתי-הספר הציבוריים ברחבי הארץ. האוכלוסייה הנוצרים הקימה בתי ספר משלה ומספר התלמידים עלה מ-12,000 ב-1920/1 ל-28,000 ב-1944/5. עד 1944 הצליחה מערכת החינוך לערבים לבסס השכלת 4 שנות לימוד. בערים למדו 85% מהבנים ו-60% מהבנות ובכפרים למדו 63% מהבנים ורק 7.5% מהבנות בשל התנגדות הערבים לשלוח בנותיהם לבית ספר. בסוף ימי המנדט, 44.5% מהילדים הערבים בגיל בית-הספר אכן למדו בבית-ספר לעומת 20% בשנים 1922-23. המספרים הללו היו נמוכים באופן משמעותי לעומת המספרים בקרב הילדים היהודים, אך היו דומים למספרים ברוב ארצות ערב ואף עלו עליהם (2007 (Khalidi, ע"ע 25-6). מערכת החינוך היהודית על כל שלביה נוהלה על-ידי ההסתדרות הציונית וקיבלה, למרות דרישת ההסתדרות הציונית לקבל תקציב יחסית למספר התלמידים היהודים באוכלוסייה, תקציב נמוך מהמגיע מממשלת המנדט.
שירותי בריאות ותברואה
היהודים העדיפו להקים מערכת שירותי בריאות משלהם והעדיפו לקבל הקצבות מהממשלה ואילו הערבים נעזרו בשירותי הבריאות הממשלתיים.
ממשלת המנדט הקימה את השירותים הבאים למען האוכלוסייה הערבית:
- בתי חולים ממשלתיים ודאגה להגדלת מספר המיטות מ-304 ב-1921 ל-1,377 ב-1944. 85% מהחולים בבתי החולים הממשלתיים היו ערבים.
- מרפאות ותחנות הדרכה לאוכלוסייה הערבית בערים ובכפרים - הממשלה הכשירה אחיות ומיילדות, ונתנה שירותים לאימהות ותינוקת ולתלמידי בתיה"ס הממשלתיים לערבים. הוקמו 11 מרפאות ממשלתיות בערים וכן מרפאות ניידות שהגיעו אחת בשבוע לכפרים.
- תברואה - פיתוח מערכות ביוב ואספקת מי שתייה טהורים ומלחמה בכלבת.
- מלחמה במחלות מגיפתיות בחברה הערבית - טיפוס, אבעבועות ועוד וכן פעולה לצמצום מחלות עינים.
הנציב סמואל ראה בפיתוח שירותי הבריאות מרכיב חשוב בפיתוח הכלכלי. רוב המשתמשים בשירותי הבריאות הממשלתיים היו ערבים. סמואל השקיע בפיתוח מערכת הבריאות הממשלתית 20.4% מהתקציב בשנים 1919/20 אבל, קיצוצים תקציביים אילצוהו להוריד את אחוז ההשקעות ובשנים 1920/1 הושקעו 11% וב-1921/2 ירד האחוז ל-6.2% . בסה"כ הושקעו בשנים אלה 417,659 לי"מ בבריאות.
|
|
התנועה הציונית דרשה שממשלת המנדט תעמיד לרשות המפעל הציוני את רוב הקרקעות שבבעלות הממשלה העות'מאנית שהועברו לשליטתה
|
| ▪ ▪ ▪ |
סעיף 6 קבע שממשלת המנדט תסייע להתיישבות צפופה של יהודים על הקרקע, לרבות אדמות מדינה, תוך שמירת זכויותיהם של שאר חלקי האוכלוסייה בארץ. סעיף זה מבטא את הדילמה של "ההתחייבות הכפולה" כלפי יהודים וערבים.
התנועה הציונית דרשה שממשלת המנדט תעמיד לרשות המפעל הציוני את רוב הקרקעות שבבעלות הממשלה העות'מאנית שהועברו לשליטתה. כמו-כן, דרשה ההסתדרות הציונית לרכז אריסים שעיבדו קרקע ממשלתית בחלק מהקרקעות או להעבירם למקום אחר תוך מתן פיצוי כספי וכן דרשה שאחוז מסוים מהאחוזות יופקע.
אבל, ממשלת המנדט טענה שיש לבדוק תחילה את "זכויות החזקה והשימוש" שדרשו הערבים. ממשלת המנדט "פתרה" את הבעיה על-ידי המונח "זכויות מוסריות" והכירה בטענות של הערבים על שימוש קודם בקרקע לחקלאות ולמרעה. הגישה הליברלית של ממשלת המנדט עודדה פלאחים, בדווים ואפנדים בעלי אחוזות להשתלט על קרקע ציבורית.
העדפת האינטרסים האימפריאליים הביאה את בריטניה להעדיף את האינטרסים הקרקעיים של הערבים על פני התחייבותה בסעיף 6 של כתב המנדט.
|
|
ה. גידול משמעותי במספר הערבים
|
|
|
קיימים חילוקי דעות בין החוקרים לגבי השאלה מהם מקורות הגידול הדמוגרפי המשמעותי של האוכלוסייה המוסלמית
|
| ▪ ▪ ▪ |
האוכלוסייה המוסלמית קטנה מכ-640,000 בתקופת מלחה"ע הראשונה לכ-590,000 על-פי מיפקד האוכלוסין המנדטורי ב-1922. על-פי המיפקד של 1931 עלה מספרם לכ-760,000 ועל-פי האומדן הדמוגרפי שהגישה ממשלת המנדט ב-1946 לוועדה האנגלו- אמריקנית הגיע מספר המוסלמים ל-1,150,00. בין 1914 ל-1947 גדלה האוכלוסייה המוסלמית על-פי רוברטו בקי ל-1,294,000. גד גילבר קבע שבין 1914 ל-1947 גדלה האוכלוסייה המוסלמית בכ-116%. יעקב שמעוני קבע שהאוכלוסייה המוסלמית הכפילה את עצמה תוך 30 שנות השלטון המנדטורי. קיימים חילוקי דעות בין החוקרים לגבי השאלה מהם מקורות הגידול הדמוגרפי המשמעותי של האוכלוסייה המוסלמית: האם הגידול הוא תוצאה של ריבוי טבעי גבוה כתוצאה מהעלייה ברמת החיים, הירידה בתמותת ילדים והעלייה בתוחלת החיים או שהייתה גם הגירה ערבית לארץ בשל פערי השכר ואפשרויות התעסוקה שהתנועה הציונית, ההון היהודי וממשלת המנדט יצרו בארץ. מה היה משקל ההגירה בגידול האוכלוסייה הערבית ב-116% .
|
|
| תאריך:
|
15/03/2018
|
|
|
עודכן:
|
15/03/2018
|
|
רבקה שפק ליסק
|
|
שלטון המנדט שיפר את מצבם של ערביי הארץ
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
את צודקת.
|
15/03/18 10:51
|
|
|
|
2
|
|
המנדט טוב ליהודים
|
16/03/18 15:06
|
|
|
