רק פסגה, עכשיו!

אנחנו, אנשי השורה פה, בערי העולם ובכפריה, המדברים בשבעים לשון שבעים שפות של יום יום על מלאכת יומנו, ועל ילדינו, על הוצאותינו ועל הכנסותינו, על אהבותינו ועל תקוותינו ועל אכזבותינו, איננו יודעים או איננו מסוגלים להעלות על הדעת כי אין שיגרה של יום יום צבעוני או אפור, מרתק או מדכא בחדרי החדרים בהם יושבים פרנסי העולם. מן החלונות הפתוחים ומן הסדקים של הנעולים מתמלטת לחישה כי חושבים שם מלחמה. כי היא עלולה להתרגש על ראשינו הנמצאים כבר שנים ארוכות בענני השלום, אפילו הם קודרים, כי היא עלולה להתפרץ מן הציוצים של נשרים עולבים ונעלבים הדואים מקצה תבל על קצה מעלינו ואף על-פי שאנו שומעים ומבטלים את שפיותם א את רצינותם או את עזותם, ומה שהם עצמם לא מאמינים כי נתכוונו אליו באמת - יגרור אותם להכות כנף בכנף, מקור במקור, טורפים בטורפים, ואנו, מופתעים עד תדהמה נראה, אם לא נתעוור, כי שתי מעצמות גרעיניות סבים את הפלנטה ופתילים בוערים בידיהם.

כך אני חש ביום הזה, בו אנו מעלים זכרה של שואה שהביאו עלינו קברניטים מטורפים בשליש הראשון של המאה הקודמת ומחדרי החדרים בהם הם משלו בעולם, ומן החלונות הסגורים והפתוחים יצאו הדמונים של מוות עיוור וסובבו את העולם בנחלים של דם. כך אני חש כהיום הזה אף על-פי שמאז חצי המאה הקודמת הייתה שבועה בעולם כי אל חדרי החדרים לא תורשה להיכנס אלא השפיות, מלווה בזהירות, יד ביד עם שבועה להעניק לה לפלנטה את חסד הרגיעה בערבות הדדית קרה או חמה, בשלום. אני חש כי אוזלת השבועה הזאת, וקברניטי העולם עשויים מצללים של השליש הראשון של המאה הקודמת.

ביום הזה אני מתפלל כי החרדה תביא את קברניטי העולם המובילים, לנצור את הכל ולהיפגש ולדון ולקיים בחינה פנים אל פנים של כל מה ששומא עליהם לעשות כדי להסיר מעל ראשנו את האיום הנורא שאיננו מאמינים, כי איננו מסוגלים להאמין, שהוא מרחף על ראש כולנו, פה, ובכל מקום בעולם הזה.

הפארסות של כינוס מועצת הביטחון, הציניות של השימוש בזכות הווטו המסכל כל אחריות גלובאלית, אסור להן שתסרבנה לחדול. בחסותן יכול הנורא מכל לקרות. עכשיו - הרף לשעה, הרף לשם פגישה דחופה בין הגדולים כדי ללבן איך מפרקים באחריות עליונה את כל המוקשים המאיימים עלינו, אנחנו, אנשי השורה פה, בערי העולם ובכפריה, המדברים בשבעים לשון שבעים שפות של יום יום על מלאכת יומנו, ועל ילדינו, על הוצאותינו ועל הכנסותינו, על אהבותינו ועל תקוותינו ועל אכזבותינו. חפצי חיים אנחנו. בוגרי עולם שכמעט אבד באש שהצית במאה הקודמת.

אם לא, אנחנו עלולים לראות כי השמים מתפוצצים מעלינו וציוצי הקרבניטים - לא טעות הקלדה - לא יישמעו עוד כי לא יהיה מי ששומע.

נ.ב. לא, אני לא תוקע באזעקות שווא, לא אני לא מגזם.