כותרת מאמרו של
גרשון הכהן,
1 מגדירה כהיסטריה את אופי הביקורת הציבורית על נוסח החוק הפולני, המבקש לצנזר את חלקם של בני העם הפולני ברצח יהודי פולין בשואה. הביקורת נסמכת על הטיעון, שהקמת מדינת-ישראל אינה נובעת מאירועי השואה וכי לדעת רבים - ידידים ויריבים - השואה היא ציר מרכזי במדיניות החוץ הישראלית, העוסקת בהצדקת או הנמקת זכות הקיום הריבוני של מדינת-ישראל, כשאין זה כך.
על גישתו לוויכוח עם פולין כיום אני מבקש להעיר ולהשיג כדלקמן: ראשית, מי שמבין את היסודות הציוניים עליהם קמה מדינת ישראל, אינו גורס שהשואה היא סיבת הקמתה או ההצדקה לקיומה. מי שאינו מבין זאת, צריך ללמוד את משמעות התנועה הציונית, את העובדה שנוסדה והגדירה את מטרותיה לפני השואה ואת
היות ישראל יציר כפיה של תנועה זו. הבורות הרווחת בעניין זה בארץ ובעולם, היא בעיה אמיתית של ההסברה הישראלית. אין זה מקרה שפוסט-ציונות הייתה אבן-יסוד בפתיחת המאבק של אויבי ישראל ליצירת אי-לגיטימציה בינלאומית למדינה היהודית.
שנית, השואה איננה ראשית הדרך או סוף הדרך ליחסים בין העם הפולני לעם היהודי. קדמו לשואה כ-800 שנים של אינטראקציה. למעלה משליש הזמן, למן המאה ה-17 ואילך, היו יחסים אלה רוויים עימותים, רדיפות אנטישמיות ופרעות אלימות, ביוזמת הפולנים. אחרי השואה, בתקופה בה נשלטה פולין ע"י האימפריה הסובייטית, התרחשו בה אירועים אלימים של פולנים נגד יהודים. השואה היא התקופה האפילה ביותר במערכת יחסים זו והייתה הנוראה מכולן, מפני שבה שיתפו פולנים רבים מדי, בדרכים מגוונות מדי, פעולה עם הנאצים. תדיר היה שת"פ זה אינטנסיבי בהרבה ממה שנדרש מתוקף היות פולין כבושה ע"י גרמניה הנאצית.
שלישית, לנקודת המבט הקודמת יש להוסיף את השאלה: מדוע בחרו הגרמנים להקים את מחנות המוות הגדולים והרצחניים ביותר שלהם, דווקא על אדמת פולין? בפולין אכן חיו ערב המלחמה למעלה מ-3 מיליון יהודים, יותר מבכל מדינה אחרת באירופה. הקמת מחנות המוות בסביבת הריכוזים הגדולים של היהודים, אמורה הייתה "לייעל" את הוצאתו לפועל של "הפתרון הסופי". אולם זו להערכתי איננה התשובה המלאה. רצח המוני של יהודים החל באזורי השליטה הגרמניים עוד לפני ההכרזה על "הפתרון הסופי" וברצח זה בפולין השתתפו המוני פולנים.
2 רביעית, הטיעון הפולני בזכות החוק, גורס שלא
המדינה הפולנית היא שיזמה את ההרג ההמוני של יהודים בשואה. טיעון זה מוסיף חטא על פשע וגורס גם שאחרי הבסת גרמניה, הייתה פולין כבושה למעשה בידי בריה"מ. מכאן מתבקשת כביכול מסקנה, שידה של "המדינה הפולנית" קצרה מלהושיע. טיעון זה מופרך מיסודו. מרבית מדינות אירופה היו כבושות ע"י גרמניה הנאצית במלחמה ומרבית אירופה המזרחית הייתה כבושה בידי בריה"מ, בדומה לפולין. אף-על-פי-כן, לא התגלו בהן תופעות רבות והמוניות כל כך של רצח יהודים, של הסגרה המונית שלהם לטבח הגרמני ושל ניסיונות, דוגמת החוק המדובר, לטשטש עובדות אלה בדיעבד ע"י הממשלה המקומית.
חמישית, מה שמאפיין את הגישה הפולנית אז וגם כיום, הוא המעבר המהיר מעמדה לעמדה ההפוכה לה, באותה סוגיה עצמה. דומה שהממשלה הפולנית ממהרת לנצל את העובדה, שמספר ניצולי השואה ואזרחים יהודיים ניצולים שחיו בה בימי השלטון הסובייטי, הולך ומתמעט במהירות עקב הזדקנות. ככל שקטן המספר וככל שמזדקנים האנשים שחוו על בשרם את האירועים, קטן מספרם של העדים החיים שיכולים לקרוא לשקרים "שקרים", מתוקף ניסיונם האישי. ביסודה של תופעה זו עומדת כוונה שלילית וחמורה לא פחות, שנביאי ישראל הגדירוה במשפט הממצה:
"הרצחת וגם ירשת?" לפחות חלק מרוצחי היהודים או מי שסייעו לנאצים בכך, "ירש" בפועל מהנספים נכסים מנכסים שונים, בעיקר נדל"ן וזכויות בנדל"ן. חששם של אלו או של ממשיכיהם כיום הוא מיורשי הנספים בישראל ובמקומות אחרים, שיבואו לתבוע צדק למשפחותיהם ולהם. אפשרות זו, מזדרזת כיום הממשלה הפולנית (העצמאית) לבלום באמצעות חקיקה, בין היתר בלחץ התומכים הפוליטיים שלה. סיבה זו כשלעצמה, די בה בכדי לגרום לממשלת ישראל, בשת"פ עם יהדות אמריקה - במיוחד ארה"ב, קנדה וארגנטינה - לצאת נגד המגמה שמשקף החוק הפולני הנפסד, שלא לומר הנפשע, הזה.
שישית, המעשים הם רק צד אחד של המטבע. המוטיבים שהביאו למעשים ומביאים כיום להכחשת התרחשותם - חמורים ביותר לטווח הרחוק. את הנעשה אין להשיב. בחלק גדול מהמקרים, מי שחוללו את המעשים הנפשעים הללו, כבר אינם בין החיים. אולם, הכחשה פותחת פתח למתן לגיטימציה לאותה גישה ולאותן רוחות רעות שגרמום. פולין היא בין המדינות הגרועות ביותר באווירת האנטישמיות הגלויה והסמויה השוררת בהן. על כך אסור לעבור לסדר היום.
עד כאן עיקרי הוויכוח עם החוק הפולני.
לעצם הטיעונים שמעלה גרשון הכהן בעניין מהות הקמתה וקיומה של מדינת ישראל, מלבד האמור בסעיף הראשון דלעיל, ראוי להעיר:
השואה איננה סיבה או הצדקה להקמת מדינת ישראל, אבל היא ההמחשה המוחצת ביותר בהיסטוריה האנושית, מדוע אסור להשאיר את בעיית היהודים ללא מתן פתרון לחיים לאומיים זהים ביסודותיהם לפתרון הלאומי של כלל עמי העולם.
אזרחי ישראל אינם מבקשים "...קיום בביטחון בפיסת אדמה קטנה..." שאותה הם יכולים להשיג
אופן זמני גם במקומות אחרים. הם מבקשים אחריות עצמית ליצירת וקיום אותו מרכיב ביטחון חיוני ויכולים לקבל זאת רק במדינה ריבונית משלהם.
אינני מקבל את הטיעונים של הסופר א. ב. יהושע, שאותם מצטט הכהן במאמרו. הטיעון וגם ההנמקה אינם נכונים למקרה היהודי בגלל אופיה המיוחד של היהדות. תרבות זו היא שילוב שאינו ניתו להפרדה בין דת, לאום ומולדת יעודה. זו גם הסיבה שבגינה היה מוכן הקונגרס הציוני השישי (1903) "לוותר" על הרצל (כשהציע את פתרון אוגנדה) אך לא על ארץ-ישראל.
"חידוש החיים הלאומיים" איננה סיסמה; היא הוויה. ביהדות אפשרי חידוש החיים היהודיים השלימים רק בארץ-ישראל. נוצרים רבים מבינים והבינו זאת, וכפי שמציין הכהן עצמו, גם חבר הלאומים לקח זאת בחשבון בהחלטותיו על ארץ-ישראל בעטיים ובזכותם של כתבי הקודש, שאינם רק כתבי קודש. יהודים שאינם מבינים זאת, האמנם בנפשם הם באמת יהודים?!
שאלת הגרעין האירני ושאלות היפותטיות אחרות בתחום האיומים האפשריים על הקיום הפיסי, אינן שייכות לכאן. באיומים מעשי ידי אדם יש להיאבק במעשי ידי אדם. שליטה אנושית בגורל הייתה תמיד מוגבלת. באיומים מעשי ידי שמיים, נראה שהכלי היחיד, גם במדינה ריבונית וחזקה ובמעצמה עולמית -הם בידי שמיים.
ישראל מצאה את הדרך לנהל מערכת יחסים סבירה עם גרמניה. אין ספק שהיא יכולה לעשות זאת גם מול פולין. אולם, מול גרמניה ומדינות אחרות הציווי "לזכור ולהזכיר ולא לשכוח" הוא ציווי נכון וישים. מניעת התנהלות פולנית, אנטישמית, נפסדת, היא אינטרס לאומי דווקא בגלל ההיסטוריה המשותפת.
