אני רוצה לפתוח במובאה מההפטרה אותה קראנו השבת: "הֲלֹא כִּבְנֵי כֻּשִּׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׁרָאֵל נְאוּם ה', הֲלֹא אֶת יִשְׁרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְתִּים מִכַּפְתּוֹר וְאָרָם מִקִּיר (עמוס ט' 7). זו תשובת איש תקוע - הבוקר, הנוקד, בולס השקמים והנביא - לכל מי שהשבוע העפיל לפסגות משיחיות של "אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים". הבחירה היא עם כל העמים ולא מכל העמים. כשם שהארמים הגיעו מקיר, הפלישתים מכפתור אנחנו באנו לכאן ממצרים. פנינו אל העמים ולא מעל העמים. איננו מעל העמים.

בפרשת השבוע יש מקום משמעותי ל"קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹש אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט 2). הקדושה של "מַמְלֶכֶת כּוֹהָנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" מחייבת ל"לא תִּקּוֹם וְלֹא תִּטּוֹר" ולמלא את תכניה הערכיים של מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט 18). שמירה על עולם התוכן של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" מחייבת אותנו להתריס נגד מציאות של חלוקה קוטבית בעוגת ההכנסה הלאומית בין עובדים ומעסיקים בחברה הישראלית.

הקדושה אינה פולחנית אלא היא מחייבת אותנו להתחבר ליושר האנושי אל הטוב ואל האמפתיה ומכוונת אותנו לעולם בו נרגיש כמוגנים כבני אדם. הלל הזקן בחר בעקבות הפרשת הזו לנסח את המשפט האולטימטיבי - "ואהבת לרעך כמוך זו כל התורה על רגל אחת ואידך זיל גמור". זו אהבה שנולדה מהמקומות הקשים והיא סוך של תהליך המתחיל "וְלֹא תִּשְׁנָא אֶת אַחִיךָ בִּלְבָבְךָ ... לֹא תִּקֹּם וְלֹא תִּטּוֹר..."

הקדושה מחייבת קיומה של חברה, המושתתת על אדנים של צדק חברתי, אדנים השומרים על זכויותיו של ההון האנושי, של האדם העובד - "לֹא תַּעֲשׁוֹק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִּגְזוֹל, לֹא תָּלִין פְּעוּלַת שָׁכִיר אִתְּךָ עַד בּוֹקֶר" (ויקרא י"ט 13). יש כאן קריאה לקיומה של חברה, בה חייבים להיות יחסי עבודה לא של ניכור חברתי, לא של פערים חברתיים, אלא חברה החותרת למערכת שוויונית. חברה בה לא יהיו חצי מיליון ילדים מתחת לקו העוני.

הפרשה מנווטת אותנו ב"אָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" לכינונה של חברה, בה לא יהיה ניצול של אדם בידי אדם - "לֹא תַּעֲשׁוֹק אֶת רֵעֲךָ". חברה בה יש לגיטימיות לתופעה של חברות קבלן, זו חברה שיש בה פגיעה גסה ב"קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ" ב"לֹא תַּעֲשׁוֹק אֶת רֵעֲךָ" וב"אָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". מתן לגיטימיות לחברות קבלן ולפגיעה בזכויות אדם עובד מצמצם את ערכי "ואָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ונוטל מהמצווה את נשמתה ומסרס את תכניה.

חברה, בה מנהיגי ציבור יכולים לצרוח מעל כל כיכר ומתחת לכל מיקרופון לעברם של מהגרי עבודה ש"הם סרטן", דורשים "לכלוא אותם במחנות מעצר", "לגרש אותם", מנהיגיה מחללים את הציווי בפרשה שלנו. מחללים את הציווי "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תּוֹנוּ אותו, כְאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט 33). והפרשה מזכירה לנו גם את הנימוק "כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שם י"ט 33).

לא תעשוק את רעך

למרבה הצער, הכלכלה הישראלית שופעת גילויים של אי-שמירה על הרמה הבסיסית, הנדרשת על-פי קוד הקדושה המופיע בפרשת השבוע. רמת הקדושה ב"לֹא תַּעֲשוֹק אֶת רֵעֲךָ" עולה על שרטון, במיוחד, כשמדובר בקומבינות שאנחנו עושים עם "גֵּר הַגָּר בְּתוֹכֵנוּ" ומוכנים למכור אותו למותו במדינה שלישית ששמרו על קיומה בסוד תקופה ארוכה.

הרמה הבסיסית של "לֹא תַּעֲשׁוֹק אֶת רֵעֲךָ" מעלה על שרטון של קשיי חיים משפחות מרובות ילדים, הכורעות תחת נטל הקיום, כשמערכת שלטונית הוכיחה, שהיא גם יודעת ליטול מהן את כבשת הרש, את קצבאות הילדים, כשיש לחץ של שררה, כמו בתקופת שר האוצר יאיר לפיד, ובקדנציות קודמות גם בתקופת שר אוצר, שהיום הוא ראש ממשלה.

מערכת שלטונית של חברה פוגעת בערכי הפרשה, כשהיא מתקשה לעלות מס על חברות גדולות, ובנקל משיתה על החלש, נוטלת אמצעי קיום ממשפחה מרובת ילדים.

ואולי יש צורך לרדת מאגרא רמא של שאלות חברתיות גבוהות ולרדת לבירא עמיקת של חיי היום יום. לשאול את עצמנו, האומנם אורחות חיינו ונוהגינו בחיי המעשה תחומים ב-ד' אמות של המחויבות בפרשה שלנו החוזרת ונשנית בתפילה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", כאשר אנשים מוסתים צועקים לעבר הורים שכולים - "טוב שבניכם נרצחו", כי אותם הורים בחרו בדרך הנראית להם לבטא שכול תוך הכלת כאב הפלשתיני, שהחליט שאלימות וטרור אינם לגיטימיים במאבק צודק לכינונן שתי מדינות לשני עמים, זו לצידה של זו.

והלוואי ונצטנע מעט ונסתפק בשמירה על המעט בחיי היום יום בכביש, ברחוב ובכל מפגש עם אדם באשר הוא אדם. נהיה ראויים לאמירה "אמר רבי עקיבא... ואהבת לרעך כמוך". אמירה המעוגנת בלבה של הפרשה שלנו.

לבה של הפרשה פועם ערכי סולידאריות חברתית. בלבה פועמת הכמיהה להגמוניה של ההון-האנושי ולא של ההון, שלמרבה מצליח להשתית מציאות של עובדי קבלן, שמספרם הולך וגדל משניה לשנה.