"באתי לכאן לקבל תרופה שעלי לקחת מדי שלושה חודשים או שאמות", אומר סזאר אנדריידה. הוא הגיע לבית החולים בעיר הגבול הקולומביאנית קוקוטה, כדי לקבל תרופה לקדחת שאינו יכול להשיג בוונצואלה. מדי יום נדחסים לחדר המיון 125 איש ומעלה המגיעים מהמדינה השכנה – כמעט כפליים מתכולתו.

קוקוטה בת 650,000 התושבים מושפעת יותר מכל מזרם הפליטים הבורחים מהמשבר הכלכלי בוונצואלה, מערכת הבריאות הכושלת והממשלה המקרטעת – מדווח מהעיר לוס אנג'לס טיימס. לכאן מגיעים 80% מתושבי ונצואלה המחפשים חיים חדשים בקולומביה. בחודש שעבר טיפל בית החולים ב-1,200 חולים מהמדינה השכנה, וזה אחרי שלא הסכים לקבל חולים בסרטן ובמחלות כרוניות – לעומת בודדים בלבד לפני שלוש שנים. בתקופה זו צבר בית החולים חובות של 5 מיליון דולר, כי הממשלה בבוגוטה אינה יכולה לממן את הטיפול באזרחים הזרים.

מדי יום חוצים בממוצע 35,000 איש את גשר סימון בוליבר המחבר בין ונצואלה לקולומביה. מחציתם חוזרים לארצם לאחר שהם עושים קניות, מנהלים עסקים או מבקרים בני משפחה – אבל הנותרים נשארים בקוקוטה לפחות באופן זמני, ממשיכים לפנים הארץ או מהגרים למדינות אחרות. לרבים מהם, התחנה הראשונה בקולומביה היא המטבח הציבורי שמנהל הכומר לאונרדו מנדוסה עם צוות של מתנדבים. הם מגישים 1,500 ארוחות ביום, וזה לא מספיק. "ילדים באים אלי ואומרים: אבי, אני רעב. זה קורע לב", אומר מנדוסה.

המספר המדויק של המהגרים מוונצואלה השוהים בקולומביה אינו ידוע, אומר הטיימס, משום שמדובר בגבול שאורכו 2,200 ק"מ ויש בו שבעה מעברים רשמיים. ההערכות הגבוהות ביותר מדברות על 800,000 שהגיעו רק בשנתיים האחרונות; לפחות 500,000 מתוכם המשיכו לארה"ב, ספרד, ברזיל ומדינות אחרות בדרום אמריקה. כך למשל, מדי חוצים חוצים את קולומביה 40 אוטובוסים שבכל אחד מהם 40 איש בדרכם לאקוודור; חלקם ממשיכים משם לצ'ילה, ארגנטינה או פרו.

רבים מגיעים חסרי כל, רעבים וחולים. רק מחצית מן הילדים קיבלו חיסונים במולדתם, ושלטונות מחוז צפון סנטנדר – בו שוכנת קוקוטה – נטלו על עצמם את המשימה לחסן אותם מפני חצבת, דיפטריה ומחלות מדבקות אחרות. הילדים מוונצואלה זכאים לשישה חודשי לימוד, ובתי הספר עולים על גדותיהם; אין מספיק כסף כדי לתת לכולם ארוחת צהריים. ארגוני הצדקה המנהלים מטבחים ומקלטים אינם עומדים בביקוש, וכך גם המשטרה הצריכה להתמודד עם נוודים ורוכלים בלתי חוקיים. "נפנה מהפארק 30 איש, אבל עד מהרה יגיעו 60 אחרים להחליף אותם", אומר שוטר במשמרת הלילה.

בשעות אחר-הצהריים דומה, שבכל פינה בקוקוטה יושב רוכל ומוכר בננות, ממתקים, קפה ואפילו גלילי נייר אלומיניום. אחד מהם אומר, שאם הוא מוכר 40 כוסות קפה קטנות, הוא יכול לקנות קילו אורז ומעט בשר. "המצב מסובך אבל יותר טוב מאשר בוונצואלה", הוא אומר. מהגר אחר מוכר סוכריות על מקל לנהגים העוצרים בצומת ולנוסעים באוטובוסים, בעוד אשתו ושלושת ילדיו, בני חצי שנה עד שמונה, מביטים בו. הוא איבד את עבודתו והחליט לעבור לקולומביה משום שילדיו הלכו לישון רעבים מדי ערב. בנו בן השמונה אמור כבר ללכת לישון – מחר יש לימודים – אבל אי-אפשר להשאיר אותו לבדו בבית הנטוש בו התמקמה המשפחה.

העלייה במספר העובדים הבלתי-רשמיים מוונצואלה העלתה את שיעור האבטלה בקוקוטה ל-16% לעומת 9% בקולומביה כולה. ראש העירייה, סיגר רוחאס, אומר שככלל קבלת הפנים למהגרים היא מסבירת פנים, אבל יש סימנים גוברים לחוסר מנוחה בקרב המובטלים המקומיים. הממשלה המרכזית אינה מסייעת, והיא מודה שההגירה המסיבית הפתיעה אותה.

"אף מדינה לא הייתה מוכנה לקליטת מספר מהגרים כמו זה שאנחנו קלטנו. אנחנו מטפלים במספר מהגרים גבוה פי עשרה מזה שיצאו אשתקד מהמזרח התיכון לאירופה", אומר פליפה מונוס, מנהל הגבול עם ונצואלה. לדבריו, בני ארצו מרגישים מחויבות מיוחדת לסייע לבני ונצואלה, שכן מדינה זו קלטה עובדים רבים מקולומביה כאשר כלכלתה גאתה בזכות הנפט ונזקקה לידיים עובדות.

נציג קולומביה בנציבות האו"ם לפליטים, ג'וזף מרקס, אומר שמרכז אמריקה הייתה עדה לגלי פליטים גדולים בשנות ה-80, אבל אלו נגרמו בשל מלחמות. אזרחי ונצואלה עוזבים בגלל סיבות אחרות, והאופי המורכב של המשבר הנוכחי מקשה במיוחד את הטיפול בו, מסביר מרקס. קולומביה ביקשה עזרה מהקהילה הבינלאומית, וארה"ב נענתה: משרד החוץ הודיע בשבוע שעבר על סיוע של 18.5 מיליון דולר.

לא בטוח שזה יציל את בית החולים בקוקוטה. מנהליו האריכו את תקופות התשלומים לספקים ל-90-30 יום, בתקווה שבינתיים הממשלה המרכזית תסייע. אבל אם בית החולים לא יוכל לשלם לעובדיו – הוא יתמוטט. החשש הוא שזה עלול לקרות בקרוב.