על משוררות ושירי אהבה

אין ספק שמשוררים מבטאים את רוח התקופה והם גם יוצרים אותה. מילים משפיעות עלינו. מילים שאנו שומעים, מילים שקראנו, קוראים או שרים. אחד התחומים הכי מדוברים מאז ומעולם בשירה – היא האהבה. רבות נכתב אודותיה, בעיקר על-ידי משוררים גברים. והנשים קראו והפנימו מה נדרש מהן ועל מה יאהבו אותן, ועל-פי זה נהגו. בדרך כלל...

וכך אלכסנד פן בשירו "וידוי"

בעניינו המר, בעבור אותך זעם
גם למוות אתה קיללתני לא פעם
וכתפי הקרות רעדו משמחה
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שיובילו אותך בגללי בנחושתיים
וגם אז לבבי לא יסור מעמך .

ומשורר גדול אחר נתן אלתרמן, מתוך השיר "אם תלכי אחרי":

הוא אמר אם תלכי אחרי
לא קטיפה תלבשי ולא משי,
וירבו המרורים עד בלי כוח אולי.
אז אמרה היא לאט כוח יש לי.

אם צריך, אתהלך בסחבות
שיהיו כקטיפה הרכה.
אם תאמר לי, אשטוף רצפות
ואהיה בעיני כמלכה.

מאז שנשים מתבטאות יותר בכתב הן גם מסבירות את האהבה כפי שהן רוצות אותה. הן כותבות על הקשר שבאהבה, על ההדדיות, על הביחד הפגום לעתים, על הכמיהה והרצון להיות מובנות ונראות בקשר הזה של האהבה. על זוגיות מחברת שרואה זה את זו.

והאם האהבה מאושרת?

קטע מתוך שירה של ויסלבה שימברוסקה:
תרגום: רפי ויכרט

אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת, הַאִם זֶה הֶכְרֵחִי?
הַטַּעַם הַטּוֹב וְהַתְּבוּנָה מוֹרִים לִשְׁתֹּק עַל-אוֹדוֹתֶיהָ
כְּעַל שַׁעֲרוּרִיָּה מֵהָרְבָדִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל הַחַיִּים.
יְלָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בְּלֹא עֶזְרָתָהּ.
לְעוֹלָם לֹא הָיְתָה מַצְלִיחָה לְאַכְלֵס אֶת כַּדּוּר-הָאָרֶץ,
שֶׁהֲרֵי הִיא מִתְרַחֶשֶׁת רַק לְעִתִּים נְדִירוֹת.
אֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת
טוֹעֲנִים כִּי בְּשׁוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת.
בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם לִחְיוֹת, וְגַם לָמוּת.

ואיך כותבים אהבה? שולמית ספיר-נבו

לִפְעָמִים נִדְמֶה לִי
שֶׁאֵין מַסְפִּיק אוֹתִיּוֹת
לַמִּלָּה אָהֲבָה
זוּ שֶׁיֵּשׁ לָה פָּנִים רַבּוֹת
זוּ שֶׁמִּתְרַחֶקֶת
מִתְקָרֶבֶת
רוֹדֶפֶת
חוֹמֶקֶת
זוּ שֶׁבּוֹכָה אוֹ מִתְרַפֶּקֶת
חַסְרַת מְנוּחָה כָּל הַזְּמָן
זוּ שֶׁנּוֹשֶׁרֶת עָפָה
פּוֹרַחַת אוֹ מַכְאִיבָה
זוּ שֶׁאַתָּה רוֹצֶה מִמֶּנִּי
זוּ שֶׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת
מִמְּךָ

ומהי האהבה? שולמית ספיר-נבו

חֻבּ אֵיה / הָאַהֲבָה מַהִי
פַּעַם אוּם כֻּלְתוּם הָיְתָה שָׁרָה
עַד שֶׁהָיִיתָ רוֹאֶה
אֶת פְּעִימוֹת
הַלֵּב
וְהַדְּמָעוֹת
הָיוּ מְצִיפוֹת אֶת הַגּוּף
הָאַהֲבָה מַהִי
זוֹ שֶׁאַתָּה מְדַבֵּר עָלֶיהָ,
זוֹ שֶׁאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ-
מִדְבָּר שֶׁל כְּאֵב
וּרְסִיסֵי אֹשֶׁר
חוֹמְקִים.
‏(C) שולמית ספיר-נבו

על הריחוק בקשר כתבה אטי דביר:

אדווה

כמו אדווה על פני המים
כמו ציפור ללא כנפיים

כמו יונה פצועה
כמו גשר אל הכוכבים

אתה שם, אני פה

אטי ( אטל ) דביר (c)

או אני או אתה/ תמר רבנו

מֵאָז שֶאָמַרְתָּ לִי
לִסְגוֹר אֶת הַחַלוֹן
שֶפָּתַחְתִּי כְּדֵי לא לְהֵחַנֵק
הֵבנְתִּי
אֶת כָּל הַמִלְחָמוֹת בָּעוֹלָם
כֻּלָּן.
זֶה הָיָה עִנְיָן
שֶל חַיִים וּמָוֶת
אוֹ אֲנִי אוֹ אַתָּה.
וְשָאַלְתִּי אֶת עַצְמִי
אֵיך לא רָאִיתִי אֶת זֶה קוֹדֶם?
כִּי זֶה לא אֲנַחְנוּ
זֶה אוֹ אִנִי אוֹ אַתָּה.

וכל שעליכם לעשות – הוא רק להביט בעינים ואולי תוכלו לראות:
וכך כותבת המשוררת לאה צבי (דובז'ינסקי):

"הַבֵּט ּבְּעֵינַי,
חֲצֵה הַרְרֵי חֹשֶך,
ובְרֶגַע אֶחָד קָסּום,
אּוּלַי יִתְּגַלֶה
אֲגַם".