ההיסטוריה תהיה אסירת תודה

שמונה שנים לאחר שקמה מדינת ישראל אמר משה דיין - "למול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם". כשאמר "עיניהם", אלו הן עיניים של פלשתינים שחיים בעזה, ומשם הם רואים את בתיהם וכפריהם, שרק לפני 8 שנים הם חיו בהם.

הרמטכ"ל משה דיין, שמצד אחד דחף את ממשלת ישראל להרפתקאות צבאיות ולשורה של פעולות צבאיות של הרג והרס מעבר לגבול, מגלה רגע של רגישות למאווייהם של מאות אלפים בני העם הפלשתיני הכמהים לשוב לבתיהם, כשחלקם גורש וחלקם ברח מארצם. הוא מגלה רגישות והבנה למצוקת עם, שבבתיהם ובשדותיהם נרקמים חיים על-ידי בני עם אחר.

ציטטתי קטע מההספד של הרמטכ"ל משה דיין ב-30.4.1956 על קברו הרענן של חבר קיבוץ נחל עוז, המא"ז רועי רוטנברג, שנהרג בעימות דמים כואב סמוך לגדר הקיבוץ.

רגע ההבלחה של רגישות והבנה מצד משה דיין לכאב העם הפלשתיני לא מונף על-ידי משה דיין עצמו ולא על-ידי ממשלות ישראל לקראת אפשרות של פתרון מדיני הוגן במשא-ומתן, לפיו בתום מלחמה מתאפשר לאזרחי עם מובס לשוב לבתיו ולבנות את חייו מחדש בערים ובכפרים מהם גורשו או נאלצו לברוח.

ההבלחה של משה דיין נאלמה ונעלמה מסדר היום של השיח הציבורי שלנו. לכן אני אסיר תודה לד"ר אורי וייס משפטן, מחזאי ומשורר ויחד אתו חבורה קטנה של משוררים צעירים, שהוציאו בהוצאה עצמית אסופה של שירה עברית לציון 70 שנה לנכבה של העם הפלשתיני. היוצרים העומדים מאחורי הקובץ, הכולל 12 שירים ומחזה אחד: ד"ר אורי וייס, איילה רינג, יאפא שוסטר ואליעזר שגיא. הקובץ ראה אור בימים אלה כחוברת, שהופצה בעותקים מודפסים בהוצאה עצמית ובאמצעות הדואר האלקטרוני.

ההיסטוריה תהיה אסירת תודה לקבוצה הקטנה של משוררים צעירים, שברגע של אמת בעיצומם של עימותי הדמים וביטויי שנאה חסרת מעצורים, באה אל החברה הישראלית באמירה מוסרית וערכית, לפיה עלינו כחברה ליטול אחריות ולהכיר באסונו של עם ילידי, שחי בארץ הזו, באסונם של מאות אלפים מבניו, שגורשו או נאלצו לברוח.

זו חבורה צעירה ונחושה של משוררים, שלא מוכנה להסתפק בהבלחות קצרות של משוררים כמו: אבא קובנר, שכתב את "גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה" מתוך כאב על האסון, שפקד את תושבי הכפרים בדרום הארץ שגורשו מכפריהם ב-1948.

הם ממשיכים בנחישות רבה את ההבלחה הקצרה במחאה של המשורר נתן אלתרמן, שצעק את צעקת הזקן הערבי בעיר לוד, ש"דָּמוֹ כִּסָּה אֶת הַקִּיר" בבית ממנו נאלץ לנוס. הם ממשיכים את קולו המצפוני של המשורר אלכסנדר פו הכורת "בְּרִית אַחִים עַל הַמַּיִם" בשיר "הגר" וכואב את כאב "צוֹם צְמוּאִים אֲנָשִׁים וְצֹאן".

אני מזהה במחזה של ד"ר אורי וייס ובשירת איילה רינג את קולו של המשורר יעקב אורלנד, שבימים 11 עד 13 באפריל 1948 שהה בעיר לוד בעת "מבצע דני", בו גורשו מרבית תושבי העיר לוד והועמסו על משאיות בדרכן אל מעבר לירדן, וצעק אל מול חברה אדישה למראה "כְּרֵסוֹת נְפוּחוֹת שַׁלְמֵי הַשָּׁוְא הַנִּצְחִיִּים", המזכירים לו את הפורעים ברוסיה הצארית בשנת 1905 - 43 שנים לפני כן - בעיירה הקטנה "טָאָטֶייעֶב שֶׁלִּי, הַפּוֹגְרוֹמִים פִּגְרֵי סָבִי וְסָבָתִי, דּוֹדִי וּבְנוֹתֵיהֶם".

החוברת הצנועה לציון 70 שנה לנכבה מחזירה אותי להתרסה של הסופר ס. יזהר לפני 70 שנה על תהליכי התבהמות וגסות לב שפשו בתוכנו, עת היינו גסים לאסונו של האחר, לאסונו של העם הפלשתיני - "והיוּ מלקים עד יבושת-היד את הגמל ובועטים בערבי שנשתייר כאן לפליטה... היו יורים עשרות כדורים בכלב מבוהל עד נפלו, נטפלים למישהו בוויכוח רצחני וחוזרים ונופלים לשעמום ולבטלה, ולארוחות שוממות ומתועבות, נגוס וכרסם... " ("סיפור חרבת חזעה", עמ' 36). הבאתי כאן את הקטע הקל ביותר מ"חרבת חזעה" ופסחתי על "השבוי" ו"שיירה של חצות".

אסיים בשיר "בשל החיים" של המשוררת איילה רינג המופיע באסופה, שיר בו אני רואה את הממשיכה של מה שלא המשיך נתן אלתרמן עת זעם אל מול חייל, נער ישראלי, ש"חִיֵּך בְּשִׁנֵּי חָלָב, אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע וְנִסָּה" והתוצאה הייתה ש"הֵלִיט הַזָּקֵן בְּיָדָיו וְדָמוֹ אֶל הַכֹּתֶל נִסָּה". נתן אלתרמן כתב שורות אלו ב"טור השביעי" בעיתון "דבר" ב-19.11.1948 ואיילה רינג זועמת אל מול חייל, נער ישראלי, שצלף בגבו של מפגין שנס, ובטאה את כאבה במאי 2018, שבעים שנה אחרי נתן אלתרמן. וכך כותבת איילה רינג בשיר "בְּשֶׁל הַחַיִּים", המופיע באסופה לציון 70 שנה לנכבה, וזאת לנוכח האירועים בעיר עזה.

וַיִּּשְׁבּוֹת אֱלוֹהִים בְּלֵב הַחַיָּל

(בְּטֶרֶם שַׁבָּת)

וַיְכַלּוּ הַחַיִּים בְּעַבֶּד אֶל נֶבִּי

כִּי יָרָה הַחַיָּל בְּגַב הַמַּפְגִּין

וְנִתְגַלְגֵּל עָלָיו הַמָּוֶת

וְלֹא נִתְגַּלְגְּלָה הָאִש בַּגַּלְגַּל

כִּי מֵת הַמַּפְגִּין עַבְּד אֶל נֶבִּי

בְּטֶרֶם הִסְפִּיק לְהַבְעִיר אֶת הַצָּמִיג

וַתֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ וְכַלּוּ הַחַיִּים

וַתִּזְעַק הָאֲדָמָה בְּזַעֲקַת דַּמִּים

בְּעוֹד עַל הַמֵּת מִתְגַּלְגְלִים אִשּׁוּמִים

וְכָל מַה שֶׁבּוֹעֵר לֹא בָּעַר בַּגַּלְגַּל

כִּי בָּעַר בַּחַיָּל כְּבָר לִירוֹת

בְּגַב הַמַּפְגִּין

הַנָּס עַל נַפְשׁוֹ

בְּשֶׁל חַיִּים

שֶׁבָּעֲרוּ בּוֹ.