אחת התופעות המוזרות, ההופכת לשולטת יותר ויותר בנוף הציבורי הישראלי, היא תופעת המחאה. אתה רוצה להיות קיים? קום ומחה. אם כך תעשה, כיסוי תקשורתי נדיב יהיה שכרך. יאזינו לך, יתייחסו אליך. אם אתה גם יכול, בו זמנית, להתארגן, להקים עמותה, לגרד לעצמך כותרת הולמת (הידעתם שיש גוף ציבורי הקרוי ישראלים בגיל המעבר?), קדימה. כל המוחה הרי זה משובח. זו המציאות המוזרה שלנו. הוויה יומיומית שבה כל דיכפין קם ומוחה, קם ומתארגן.
השמאל מפליא במיוחד לעשות בתחום הזה. מדוע? הסיבה המוחשית ביותר, הבסיסית ביותר, היא הזמינות הבלתי נסבלת של מימון נוח. נוח? כן אבל רק לשמאל. צריך לבצע רק כמה פעולות ביורוקרטיות קטנות, להגיש תצהיר ובו לציין כי מגמת המבקש היא לפעול להעמקת הדמוקרטיה בישראל, וכבר נפתחת הקופה. הכסף מגיע. אם מממשלות זרות ואם מארגונים הקשורים ב'קרן החדשה' 'שתיל' וכו'.
ארגונים רבים מצאו את מבטחם במימון הזר שהגיע בעקבות קמפיין שקרי שאימצו, הכולל ביקורת על צה"ל, על פעילות מסוימת של ממשלת ישראל (הריסת מבנים בלתי חוקיים במגזר הערבי) על פעילות בתחומים העוסקים בביקורת או בהוכחת פגם בפעילות הממשלה, על מאבק באפרטהייד בישראל. אפרטהייד זו מילת קסם ידועה הפותחת דלתות בשווקים בחו"ל. שווקים המתמחים בהשמצת מדינת ישראל. נוכח טענה כזו מובטח סיוע נדיב ונאלמים דום כל המגלים התנגדות קלושה למתן התמיכה והמענקים לגוף המבקש, שהרי העובדה כי בישראל קיים אפרטהייד היא מן המוסכמות שאינה טעונה הוכחה...
ריבוי ארגוני השמאל והעובדה כי הם משופעים במימון נדיב שמקורותיו בחו"ל הביא את הממשלה להקים לפני כשנה ועדת חקירה שמגמתה לבדוק האם ממשלות זרות מממנות פעילויות פוליטיות הפוגעות בחיילי צה"ל. פורסם אז (16.10.2017), כי נתניהו מעוניין לחקור את מקורות המימון של ארגונים הפוגעים בצה"ל.
זכרים לבנים פריבילגים
רה"מ נתניהו דחה בזמנו את הביקורת על החוק ועל הוועדה ואמר כי חוק העמותות נועד "למנוע מצב אבסורדי, שבו מדינות זרות מתערבות בענייניה הפנימיים של ישראל באמצעות מימון עמותות ומבלי שהציבור בישראל בכלל מודע לכך. בניגוד לטענות, אישור החוק יביא להגברת השקיפות, יתרום ליצירת שיח שמשקף את דעת הקהל בישראל ויחזק את הדמוקרטיה".
אלא שבחלוף שנה מיום קבלת ההחלטה האמורה נראה כי זו נועדה אך ורק להרוויח זמן מאשר לבנות כלי יעיל למאבק בתופעה האמורה.
וכך הגענו עד הלום. כוונתי לכנס התמיכה בלהטבי"ם שנערך ביום ראשון השבוע (ט' באב!), בכיכר רבין ולשאלה המתבקשת, מדוע עוד כנס? וכפי ששואל
עיתון הארץ: "האם מדובר במחאה נקודתית, ספציפית, של זכרים לבנים פריבילגים, כפי שסומנו, או שאולי מדובר באמת על ציבור רחב הרבה יותר מאשר אותם אבות פוטנציאלים שזכותם קופחה. ציבור שהבין שהוא נמצא על רצף. בקצה האקטואלי של הרצף נמצא חוק הפונדקאות המפלה... איסור על נישואים אזרחיים ועל נישואים של בני אותו מין, איסור אימוץ של זוגות חד מיניים. חלק מבאי הכיכר גם הבינו שבקצה הרחוק יותר של הרצף נמצא גם חוק הלאום. ומעטים חשבו שגם המצור על עזה.
אורנה בנאי דיברה על "משהו רע שעובר על המדינה", ועל "אנשים שיושבים בממשלה ומעבירים חוקים גזעניים". יו"ר האגודה הלהט"בית חן אריאלי טענה שהקהילה "מציעה תוכנית הפעלה אחרת, אלטרנטיבה לחברה הישראלית" (ההדגשה שלי מ.ל.) ומדוע נדרשים בכנס כזה, האמור לעסוק בשוויון זכויות ללהטבי"ם, להקראת שירים של דרוויש?
וכאן הלוז שבסיפור. כאן חוזר הניגון: המאמץ הבלתי נילאה של אותו שמאל לבן, כפי שמרמז הארץ, אותו שמאל שיצר את ההפגנה הגדולה של "צדק חברתי" בשדרות רוטשילד (2011), אותם "זכרים לבנים פריבילגים", שראו בהפגנה הזו גם הזדמנות לקרוא שוב תגר על אופן ההתנהלות של המדינה, על אופן התנהלות השלטון (חוק הלאום), על שלטון הליכוד, הם אלו שרק מצאו הפעם סוס אחר, לרכב עליו: הסוס הלהט"בי.
האם יבין נתניהו סו"ס כי קיים קשר בלתי ניתן לניתוק בין זרימת הכספים הגדולים ממדינות זרות בעיקר מ
האיחוד האירופי אך גם מקרנות אחרות, לבין העקמת שאחזה בפוליטיקה הפנים ישראלית. הקשר לאותם ביטויי מחאה עזים, המתעוררים חדשים לבקרים והפעם אלה המצויים על רצף שבקצהו האקטואלי נמצא חוק הפונדקאות המפלה... אך בקצה הרחוק יותר חוק הלאום. וגם - המצור על עזה.
