"נאורות" מתקרבנת בע"מ

בעקבות החרפת הטונים בוויכוח הציבורי סביב חוק הלאום, מציפה אותנו התקשורת היומית בכלל והעיתונות בפרט במאמרי דעה, העוסקים כביכול בשאלה האם נותרה עדיין בציבור הישראלי, כיחידים וכקבוצות, סובלנות מספקת להאזנה לדעות הזולת¹. שאלה נכונה וחשובה, אבל אליה ושני קוצים בה.

השואלים אינם מתכוונים לעצמם; הנחת העבודה שלהם היא שהם בוודאי יכולים, אבל לא בהכרח גם זולתם. השאלה אינה מתכוונת לשמיעת דברים גרידא, אלא: לשקילתם הרעיונית מתוך פתיחות לטיעונים, וסיכוי כמעט ודאי שהשומע ישתכנע ויקבלם. מן ההנחה נעדרת כליל התייחסות למצב ההפוך: השומע אינו משתכנע ואינו מקבל את הטיעונים. ואז ניצבים הם בפני מבחן הסבלנות והסובלנות: עליהם להניח לדובר המציג עמדה נוגדת לשלהם לומר את דבריו בשקט, בניחותא וביישוב הדעת וגם להודיע לו שאין הם מסכימים עימו. חרף זאת, נדרש מהם להשלים בסופו של השיח עם העובדה שלא שכנעו את זולתם, מבלי להפוך לאויבים. השאלה איננה מכוונת לברור דעות ועמדות, אלא למאמץ שכנוע אינטנסיבי ומרוכז, שתיתכן לו רק תוצאה אחת: "הכנעת" היריב².

במאמרים ובשיחות בעל-פה, בנוסח ההדברות השכיח כיום, הרושם המתקבל מניסוח דברי השואלים, הוא ששאלה איננה רק ניסיון לברר או להבהיר סתומות. גלומה בה טענה חד-כיוונית מהשואל אל הנשאל שמוטמעת בה הנחה לגבי התשובה הצפויה. לעומת זאת, אין בשאלה שום סימן או ביטוי, המרמז לאפשרות שהתשובה תהיה שונה או אפילו הפוכה להנחה הגלומה בשאלה. במילים אחרות: השואל אינו מבקש את דעת או עמדת הנשאל, אלא מנחה אותו כיצד עליו להשיב, בכדי שתשובתו תהיה קבילה.

תופעה זו שכיחה בשיח בין יחידים או קבוצות ידע או דעה, שזהותן אינה מוגדרת "כהלכה" מראש. זהות זו מתבררת בהדרגה תוך כדי תהליך ההיכרות והבירור הופך במהירות לשותפות אינטרסים או לניגוד עמדות בסיסי. במקום דיאלוג לשם הידברות ומציאת מכנים משותפים, או מנגנוני הכלה הדדיים, השיח העכשווי חד, קצר ומכוון לזיהוי "עמית" או "טורף" (יריב).

פערי גישות

בעבר היו לגורמים המתדיינים נושאי-שיתוף רבים, ונושא או נושאים בלתי ברורים או לא מוסכמים, שעליהם נסב הוויכוח. הבדלי השקפות היו סיבות לדיונים ארוכים ומקיפים, במטרה להעביר יריבים לעמדות חדשות באמצעות שכנוע; עצם הוויכוח היווה פעילות חברתית שכיחה ומקובלת. כיום מרכז הכובד הוא הזיהוי העצמי "כשייך לנאורים" וזיהוי הזולת "כשייך ליריבים". מרגע שהתברר מיהו ה"טורף", נבלעים הנושאים המשותפים ברקע אמורפי, מטושטש וחסר זיהוי ברור, כשנושאי המחלוקת הם מוקד ומדד ההתייחסות החדש. השוני הגדול במצב העכשווי הוא שהמוקד החדש הופך במהירות לדומיננטי ומשליך על מערכת היחסים כולה.

תופעה זו בולטת במיוחד בדיון העקרוני ורחב הידיים בין חסידי הפוסט-מודרניזם, גלובליזם ו"קדושת הפרט", לבין החוגים השמרנים יותר, הרואים "בחיים המדינתיים הקולקטיביים" מרכיבי זהות חשובים לא פחות מהזהות האישית-אינדיבידואלית. אנו רואים פערי גישות אלה אצלנו, בארה"ב ובחלק גדול ממדינות מערב אירופה והדמוקרטיות המערביות. הדברים קיימים גם במדינות אחרות, אולם זהות החברות, המשטרים והתרבות בהן, שונה משלנו ומשל הדמוקרטיות המערביות המובהקות, ולכן הדמִיוּת בתופעות פחותה.

התנהלות חברתית-מושגית זו של התייחסות לזולת ולדעותיו הנוגדות לשלנו במונחי "אפס" ו"אחד" - לקוחים לדעתי מתחום השפעת העולם הדיגיטלי, המשתלט על הוויית חיינו וחשיבתנו במהירות רבה וכמעט מבלי שנחוש בכך מנטלית. בעולם האנלוגי היו הדברים נמדדים על סרגל שבו סולם הערכים נע ממינוס אינסוף דרך אפס עד פלוס אינסוף, והתמונה הייתה מוחשית: "סרגל ערכים". בעולם הדיגיטלי התשובות ניתנות במספרים שלימים: 1 = "כן" ; 0 = "לא" והתמונה חדה וברורה.

כבני-אדם איננו טובים בחשיבה דיגיטלית. אנו מותאמים הרבה יותר לגוונים וגווני-גוונים שמציג לנו העולם המציאותי שאותו אנו תופסים בחושינו; לא זה המצב בעולם הדיגיטלי. בעולם זה אנו מתמודדים באמצעות הערכות מספריות. התמודדות זו היא רציונלית-מופשטת ואינה משתפת שיתוף פעיל את מגוון התחושות הקשורות לחושינו ואת הידע הקשור שרכשנו באימון רב וממושך.

רעיונות מורכבים

אם הנחה זו נכונה, והיא מובאת כאן כהנחה בלבד עם תיאור מינימלי של אופיה וסיבותיה, מותר לצפות שהמשך ההתפתחות הדיגיטלית והשתלטותה על חיינו, תוביל להתפתחות מנגנון חשיבה מורכב יותר, שיידע למצוא בעולם הדיגיטלי את התחליף להמחשה החושית של העולם האנלוגי. אם לא יקרה הדבר במהירות וכמענה אפקטיבי לדומיננטיות המשתלטת עלינו של העולם הדיגיטלי, נצטרך להמציא כלים מתאימים; כלים מחשבתיים שיאפשרו לנו להתמודד עם מורכבויות מצביות רב-גוניות, בדרך יעילה הרבה יותר מאשר מצבי "אפס" ו"אחד".

השלב הראשון, הפשוט ביותר וההכרחי לאלתר, הוא השתחררות מפשטנות. הנחה המלווה את התהליך הנ"ל של זיהוי "עמית" - "טורף", היא שיש אמת רעיונית אחת והיא תמיד נחלתה של הקבוצה אליה "אני" משתייך. אין אבסורד גדול מכך. העולם לא השתנה רק מפני שנסחפנו לשפוט את המציאות בכלים דיגיטליים פרימיטיביים. הוא מורכב כפי שהיה ואפילו יותר מכך. אם בעבר נזקקנו לגוונים, לסבלנות ולהדברות בכדי לבטא רעיונות מורכבים במילים ולהצדיק בעזרתם את עמדותינו, גם כיום זה המצב.

אין חברה שבה כל הפרטים מנותקים זה מזה ואין חברה שיכולה להתנהל באנרכיה גמורה - בני האדם אינם מולקולות גז ואינם מתנהלים לפי התאוריה הקינטית של הגזים. אין מצב שבו הציבור מתחשב ביחיד והיחיד פטור מהתחשבות זהה כלפי הציבור. ציבור יכול לחיות ללא כל אחד מהיחידים המרכיבים אותו, יחיד ללא ציבור הוא שגיאה סטטיסטית של הטבע, שתעבור מהעולם כאשר ה-דנ"א שלו יפסיק להתחלק.

דמוקרטיה היא שיטה לניהול חברה, שבה לכל הפרטים זכות הכרעה שווה בקבלת ההחלטות הקולקטיביות - זכות להצביע כשקול אחד במניין הקולות, שווה במשקלו לכל פרט אחר בחברה; מכאן נגזר הכול. ההשתייכות לחברה מחייבת הדדית: את הפרטים לחברה ואת החברה לפרטים, בהתאם להחלטות המשותפות. ליחיד כאדם זכויות טבעיות. היהדות הגדירה זאת כ"בריאה בצלם". אסור להתבלבל: בני האדם לא נולדו שווים. אפילו תאומים זהים אינם שווים ביניהם. הם נולדו כבעלי זכויות אדם שוות, מפני ש"נולדו בצלם". הואיל וכולם במעמד שווה מעצם בריאתם, אין לאף אחד זכות לשלול מרעהו את זכותו הטבעית. כאן מלמדות אותנו השיטות הדמוקרטיות (ואני מעדיף את שיטתו של רוסו) שמשמעות היותו של אדם חבר בקהילה מרצון, היא שהוא מקבל מרצון גם את עולה וחוקיה ובעצם הסכמתו להשתייך, מוותר הוא על חלק מזכויותיו הטבעיות. הוא אינו חייב להשתייך, אבל אם החליט, אין הוא יכול לחזור בו מהתחייבותו באופן חד-צדדי ולהישאר שייך.

לפיכך, אף אחד אינו מצוייד במפתח האולטימטיבי לחיי הנצח, לא מבחינה רעיונית ולא מבחינה פיסיולוגית. ביחסים חברתיים, אין פתרונות של "0" ו- "1". הדרך היחידה הנכונה להתנהל במסגרת חברתית היא הידברות במטרה להגיע להסכמה, או הכרעה דמוקרטית, משמע: הכרעת רוב. דמוקרט איננו זה שיודע להגן על המיעוט באמצעות מנגנון שרירותי - בג"ץ או דבר-מה אחר. הוא בראש וראשונה זה שיודע לקבל את הכרעת הרוב כשהיא אינו תואמת את עמדותיו. כל עוד לא נפלה ההכרעה, רשאי הוא לנסות ולשכנע את עמיתיו בצדקתו. משנפלה ההכרעה, עליו לציית או לפרוש.