קובץ השירים של יהודית מוסל-אליעזרוב הוא מכלול של שירים ישנים וחדשים שנכתבו במשך כחמישה עשורים. הפרסום הראשון של שיריה בכתב העת "עכשיו" נעשה ביוזמת המשורר
יהודה עמיחי. אמיר גלבע פרסם את ספרה הראשון "כפפות משקפיים ומטריה" בהוצאת "מסדה" (1980). את כינוס השירים בספר החדש יזם פרופ' דן מירון, שכתב מסה רחבה על השירים, שאמורה להופיע כפרסום נפרד. לאחרונה יצאה לאור מהדורה שנייה של מבחר שירים זה, וזו הזדמנות לפרסם מאמרי על הספר (המאמר פורסם בעבר בכתב עת "פסיפס", אביב 2017).
השירים של המשוררת יהודית מוסל נעים בתוך מציאות של קרע פנימי וסתירות פנימיות. השיר הראשון מסמן זאת במכת אגרוף כבר בפתח הספר:
עצֵי בְּרוש עוֹלים בגבעַת סַן סימוֹן
וּבין בְּרושים שֶבּחורשה צצים ונבלעים עשְׂרים פָּנים שֶלי
עִם קטורֶת גֶחלים כְּחולָה
פַּרצופִי הַשָסוע
והכֶּתם האָיום שֶבּמֵצח
שמִשתקף אֵליי מִכּל חַלונות הָרַכֶּבת הַתחתית- -
בשורות אלה חיה הדוברת השירית בּו זמנית את הפנים הרבות שלה, אֶת תחושת השֶסע (שהוא גם גשמי וגם רוחני), אֶת תחושת האַשְמה שדָבקה בה ככֶתם בַּמצח, ואת ההימצאות בּו זמנית בירושלים בגבעת סַן סימוֹן וגם בְּארץ זרה ברכבת התחתית.
כּבר באכספוזיציה זו אנו חשים את הבּדידות, ואת תחושת הניכור למציאות שהיא חיה בה. ככל שאנו קוראים בשירים אנו מגלים שהכתיבה של השירים נַעשׂית מתוך נקודת מוצא של קרע, של תודעת שֵבר.
צמָא לקודש בעולם של ניוון רוחני
קריאה בשירי הספר מלמדת על שורשי השֵבר הנפרס בשירים: הכתיבה מלמדת על צמיחה מתוך עולם של למדנות יהודית, מתוך אורח חיים דתי שיש בו שמירה על דפוסי חיים ומסורת של דורות. מתוך הביוגרפיה אנו למדים שגָדלה בבית חרדי ציוני. היא עצמה גם לימדה במוסדות "בית יעקב", ובד בבד (כמעט במחתרת) למדה באוניברסיטה העברית פילוסופיה וספרות. הֵן השׂפה של הכּותבת והן מִינעד האֶרמזים הלשוניים מכל רובדי העברית מעיד על שליטתה במקורות היהדות. מֵחד יש תחושה של צָמא לקודֶש, של "צָמאה נפשי לאלוהים לאֵל חי" (תהלים מ"ב, 2), אך מאידך יש שֵבר של חיים בתוך מציאות שיש בה ניוון רוחני.
השיר "חושך בצבעים" חושף את טכניקת הקולאז' שהיא נוקטת בשירים רבים כדי לבטא את עולמה המורכב ורב הסתירות השיר מעמת זה מול זה פיתויים מזרחיים, אוריינטלים לעומת פיתויים מערביים, מודרנים. בבית הפותח של השיר היא בשוק בעיר העתיקה על ריחותיה, צבעיה המסמאים את העין, השמש הנכנסת עד סוף העיניים.
שפם ערבי מרצד, חמור ישמעלי וסוסים, מטונימייים לזימה. החוויה מורכבת, וגם זהותה אינה אחת: היא מעורבבת בזהות סָבָתָה ההולכת בצעירותה למקווה טהרה בעיר העתיקה:
שטיחי מִדבּר בפַסי זְהורית רועשים בכל הצבעים
והפְּלוּסין -
השמש שנכנסת עד סוף העיניים
מן הפתחים עולה החֶלבּנה והקְציעה ואותו
מֶלח המעלֶה עשן
שָׂפם ערבי מְרצד לאורך מַדרגות הַשווקים הַמקומרים
חֲמור ישמעאלי
וסוּסים.
להסתתר שוּב בַּמְלַאיה וּברְעלה שחורה
כמו שעשְׂתה הבּוֹבֶּה שֵיינה
כשהלכה בְּאישון לילה לְמקווה טָהרה
בָּעיר העתיקה. (12)
ההליכה בשוּק מלוּוה בְּפחד מזימת הישמעלי הרוחש תמיד בַּמקום, ולא פלא שבדומה לסבָתָה שהלכה למקוה טהרה בעיר העתיקה היא מבקשת ללבוש מלאיה ורעלה שחורה להסתר מזימת הישמעלים.
ובתוך אווירת הפחד היא נקלעת בבית השני של השיר לתקופה העכשווית של אִיתותי הגברים המְפתים, אֵלה שֶמהבהבים לה בצבעים שונים לצוּד אותה, וגם כאן "נעצרתי לקסמים הקרים". גם אם נעצרתי, הרי בתוך תוכי אלה הם פיתויים. הרובצים לפתחִי כל הזמן.
כבר כָּבו פָּנָסי האנָשים
אלה שהיו מְהבהבים לי
בִּירוקים כּחולים
וַאֲדומים
וּכמו ברמזורים
נֶעצרתי לַקסמים הקרים
בבית השלישי החותם את השיר, יש חוליה חדשה בקולאז' הזה: כאן הדוברת כבר בַּשפלה לאורך נְהר התֶמזה, בְּנופים אחרים וּבקסמיה של תרבות אחרת. הפיתוי הפעם הן צבעים שונים של רכבות התחתית "בבטן האדמה/ לעלות ולרדת/ באפלה" שיש לו גוון אירוטי, והזמן הוא זמן אפֵלה. הנע באופן עקבי בין מציאוּת לחלום.
אימת הטקס הדתי על נפש האישה
הקירבה של נשים אל העֲזרה בבית המקדש ואל טקס פיטום הקטורת נרמז בשיר "נימפה לבנה ושרך ביצות" (עמ' 16): האישה נתפסת כקשורה למַחזור הלְבנה, וגורלה שזור בין היְרָחים (יֶרַח מלשון יָרֵחַ, בעברית), וזה נותן לדְמותה של האישה מַעמד מיתולוגי של "נִימפה לבנה שפורחת בלילות". האישה מקבלת בשיר זה זרימה מן המים שהם סמל הפוריות ולטהרה. "נִכנסים לי המַים לתוך כּל המִפְלשים"(שם, שורה 12). הבלנית מונה את טבילתה במקווה כמו ב"סדר העבודה" של הכוהן הגדול ביום הכיפורים: "אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש" (שם, ש' 16 ואילך). הנותן תחושה שהטובלת היא קרבן שמזים את דמו.
זהו שיר טעון מאוד והנה מילות השיר ברצף אחד: "בין הירָחים/ שתהא/ נימפה לְבנה שפורחת בלילות/ בְּמים עומדים/ בין הירֵחים/ גם הדלקתי אִשִּים/ שבָּערוּ-/ לא מפְּתילת המדבָּר, אלא מירוֹקה שֶעל פְּני המים./ וראש הפְּתילה נתתי בתוכה/ בשביל שתהא שואבת./ אך כמו לשְׂעִירה מְשוגעת/ נכנסים לי המים לתוך כל המִפלשים/ יחד עם שַׂערות שולמית שלי וּשְׂרך בִּיצות/ כְּבִטביעה/ כְּשֶבת ישראל כשֵרה מוֹנה:/ אַחת וְאחת/ אַחת וּשתַיים/ אַחת וְשלוש/ שֶייבָּנה בית המִקדש וכו' ". צריך לזכור ששיר זה ניתן לפענוח גם מתוך קריאת תפילת פִּיטום הקטוֹרת, המופיעה בסידורי התפילה.
החיים בתוך המסגרת של המָסורת היהודית נתפסים כְּחיים של מחויבות, אך הם נֶחווים גם מתוך תחושת פַּחד כָּמוס מן הפולחנים (הריטואלים) הדתיים, שהם לא פעם מטִילים אימה על הנפש הנָשית. בשיר "כלולות" (עמ' 13), הכְּלולות נתפסים כטקס של "הטלת מוּם", ריטואל כמו פָּגאני של זֶבח. השיר "כלולות" מתאר את כלולות האִשה כטקס אֶזוטרי רְווי פְּחדים, וגם בְּשיר זה יש קולאז' של טקסי כלולות בתקופות שונות הנותנים ממד אוניברסלי על מעמדה הנחות הקרבני של האישה.
כלולות
אֶפשר הָיית שָם
בְּטקס הֲטלת מוּם.
כִּבְבציר, כִּבְקציר, עִם הטֶבע
בלי כּוהנים.
הָמון שהיה שם
בּשִׂמחת עולם
זָבַח, שָאַג
"כּמוני כּמוךְ!"
שני הבתים הפותחים יוצרים אווירה של הולָכַת האישה הבְּתולה לעקידה בתוך הטבע, המצפֶּה לקורבן זֶבח. ההמון שבא לצפות בקורבן מחכה ל"שׂמחת עולם" שחווה אותו כ"טקס הטלת מום". קהל החוגגים שחוֹוֶה טקסי כלולות זה דורות אֵינו מוותר לכַּלה על הריטואל שהם חוו בעבר על בשרם. הם רוצים לראות את אותו טקס, ולכן ההמון קורא: "כָּמוני כָּמוךְ!"
בבית השלישי מתברר שהטקס אינו טקס של כלה אחת. המראה מזכיר טקסים פגאניים בתרבויות קדומות שחיתנו את הנשים כקבוצה בתוך השׂדה, כדי לשאוב מִכּוחות הארוטיקה של הזוגות הצעירים לפִריון השׂדות. התפיסה המאגית ראתה קשר סִימפַּתֵטי של אדם ואדמה: כדי לחדֵש ולחזֵק את פּוריות האדמה צריך להביא אליה כַּלות לטקס שמבשׂר את בּעילתן וכניסתן למעגל הפוריות הקוסמי. הפוריות שלהן מוקרנת אל אמא אדמה שמחַדשת באמצעות הכלות הצעירות את פוריותה (ראו בסדרת ספריו של רפאל פטאי, "אדם ואדמה" -מחקרים אצל ישראל ואומות העולם, 1945 ). הבית השלישי מתאר את הצד המאגי של הכלולות.
אבוּקות אבוּקות של כַּלות לבנות
רָדו בּי
טַבָּעות, טבעות
סגרו עליי
והַשבּעות,
-בטקס הטלת מוּם.
הבית הרביעי, עובר לתקופה פיאודלית, שם גיבורה בשם מַרתה, צמיתה באחוזה הפיאודלית החוֹוה טקס כלולות, שניצביו הם צמיתים כמוה, היוצאים "מצריפי העץ התגבהו מסכות העץ/ וזזו הלאה/ בחיוך נכנע, חסר שיניים שחור/טרוּבּדור כָּרע בֶּרך/ צבעוני/ וכַרכּום". החוויה היא פְּסאודו- רומנטית.
כי הִנה
בליל כלולותיהן
השליכו במנוסתן
שלוש מאחיותיי הַטַבּעות
כאשר מִמעל מנצנצת כל הזמן, בקַו הרֹאשָן
העַין הירוקה, הָרעה.
הדוברת השירית רואה בכל הנשים הכנועות בכל הדורות אחיותיהָ. כולן עוברות אותו טקס הכובל אותן, בגורל שאין מנוס ממנו. הגורל הוא "העין הירוקה הרעה המנצנצת כל הזמן".
חורבן הבית וחורבן האהבה
שיר שמבטא בצורה חזקה את הפּואטיקה של יהודית מוסל הוא השיר "אַחר החורבּן " (עמ' 26).
השיר יוצר חיבור סימביוטי בין סיפור חורבן הבית, חרבן בית המקדש לחורבן האהבה. יש מסורות המספרות שלאחר החורבן ראו דמות אישה לבושה שחורים על הר-הבית והיא מקוננת על החורבן. המסורות רואות באישה זו דמות המסמלת את השכינה המקוננת על חורבן העם והארץ. האישה מלַקטת אברים של הנספים באסון, והדוברת השירית מתחברת לדמות מיתית זו והיא מלקטת את השרידים של האהבה שחָרבה. בבית הראשון היא מעמתת את דְמות האישה מן העבר עם השֵבר בהווה: האישה האבֵלה מלקטת אברים, והדוברת השירית עצמה רואה את ידיו התלויות של הגבר והיא רוצה לחתוך את ראשו ולשׂים אותו בעציץ. מן האהבה נותרו אברים קטועים שלא הופכים מחדש לשלם אחד:
אחר החורבן
"מֵאות שנים לאחר החורבן/ נִראתה על הר-הבית/ אישה אַחת מלַקטת אברים/ רגֶל גרומה במכנָס שָחור של עֶרֶב/צְליל,/עַקרב על קְנה קַש בְּלי שֶמש/ויָדיו-/ יָדיו התְלויות כִּקְנוקָנות של שְעונים מטַפְּסים /(והִתחשֵק לָה לחתוךְ את הרֹאש ולשִׂים אותו בֶּעציץ)"
בבית השני נשמעת צַעקת האישה על החורבן, על חורבן האהבה. הסמלים הם נשיים: היא קוראת מתוך חצוצְרות בשר, מתוך רֶחם כועס. ובהיותה נִידה, למגע ידיה נובֵל הכול:
"אותָה שעה קראתי אליךָ מן המישורים הלבנים/ בּשׂפות קשות/ בַּחצוצְרות בּשׂר/ בּרֶחֶם כּועס/ וּבעגיל נוטֵף הַדם/ מטמא אִישַי/ נובלים פִּרחי הגרניום למגע ידַי."
בעקבות הנבילה, בבית השלישי מתואר החורבן האישי ויש ציפיה מדומה לאחדוּת, אישית וקוסמית. ראינו קודם את הנשיות מפורקת ונובלת שמובילה לנבילת הכל סביבה. הציפיה לאחדות אם כך אין לה סיכוי, והשיר מסתיים: "לעזאזל". הגבר בזוגיות זו הוא "כמו עכביש", ולא נותרת ברירה אלא להוביל את האהבה לעזאזל: הדיפוסיה האלוהית הצפויה לבוא, לא תוביל לגורל של חיים, אלא לגורל של "עזאזל":
מֵאות שָנים לאחר החורבּן
שֶתבוא דִיפוסיה אֱלוהית מפַעפַּעת
בין הפְּרטים
בשביל הָאחדוּת
כְּמו עכָּביש
לַעֲזאזֵל.
לסיום, העולם הרוחני של הכותבת הוא עולם של צָמָא למשמעות, לדבר ה' בעולם. אך המציאות שהיא חיה בה וכואבת אותה היא מציאות של רִיק רוחני. בשיר "ליפּול לשָמַים" (עמ' 46), היא מתארת את הרִיק הזה:
ליפול לשמים
ליפּול לשמַים
בלי כּוחַ כּובֶד
בלי מַסה רוחנית
לשוּט בֶּחלל כּמו רוּחַ
ללֹא מוצָא, ללא דרךְ
ליפּול לשמַים
בְּאֵין כְּרוּבים וּבאין כּוכָבים
-בחושךְ.
המציאות המתוארת היא מציאות של נפילה אל השמַים, ממש מעשה היפּוך: כוחַ הכּבִידה אינו פּועל כלל. החיפּושׂ אחר משמעות רוחנית מגביר את הנהִייה אל השמַים, אך בשמַים יש רִיק: אין כְּרובים (מלאכים) ואין כּוכבים. יש רק חושךְ. מוּעקה גדולה חוֹוה הדובֶרת בסוף השיר:קיום קשה שמשמעותו 'לשאוף אל שמַים ולגלות שהם ריקים', ומה שנותר היא רק החשֵכה.
שיר זה מבטא את חוט השני של ספר שירים מיוחד זה: חיים בעולם ללא גאולה, בתוך מקדש מחולל, בתוך חשֵכה.
יהודה עמיחי שגילה את כישרונה כמשוררת כתב אז: "שירה מקורית ונועזת עברית ויהודית כאחד" (הציטוט מופיע בגב הספר). אכן זוהי עברית יהודית במיטבה. זהו ספר המאתגר כל קורא שוחר היצירה העברית.
