שירת הכרמים של יעקב יעקב היא נבואת הכרם המתחדשת של המשורר. שירתו היא תעודת הזהות הייחודית במעגלי הרפובליקה הספרותית העברית מאז הופעתו על במת ספרותנו. אסופת שיריו 'רחוב הכרמים 23' אכן מביאה בפני הקוראים ארמון פואטי לתפארת - ואנו מתבשמים משירה, שיודעת להעניק
כבוד לעבר, כבוד להליכה האמיצה בדרך השורשית, כבוד למסורת משפחתית שכל כולה אור קדומים וכוחות ועוצמה.
ספר שביעי זה של יעקב יעקב מציג לפנינו יבול שהוא פרי הילולים, והגפן השירית מענגת בלשונה המיוחדת, בשילוב הרבדים של השפה העברית. ואל נשכח, יעקב יעקב הוא שילוב של איש רוח ואיש ציבור, ספרא וסיפא.
שנים הקדיש את עצמו לעשייה הציבורית השוחקת, וגם לאחר צאתו לגמלאות הוא בעשייה ציבורית בהתנדבות למען קידום הספרות והתרבות. לאורך כל השנים התמיד יעקב יעקב לזַכּות את הרבים בנשמה היתרה שלו, בספרי שיריו.
שירה מתוך ארון הספרים היהודי
ספר השירים המורחב והמחודש הוא ספר ישראלי מאוד בחומרים שלו ובנופי הארץ (תוך דגש על ירושלים), ויחד עם זה - הוא נאמן לרציפות היהודית. הלשון השירית העשירה נשענת על ארון הספרים היהודי, והיא חגיגה לשוחרי הלשון העברית. השירים שואבים מן המדרשים היהודיים ומלשון התפילה, ובמאמר זה נדגים זאת.
יעקב יעקב לא שוכח דבר, ואוצר הספרים היהודי הולך איתו לכל מקום. כשהוא כותב שיר חדש על "חסד השכחה", הוא מתכוון לחסד של התמוססות ביפי הבריאה, ביופי של האהובה:
מַן מימי שִכחה רחוקים
תְהום אל תְהום קורא
להמיש חֶסֶד אהבתךְ (עמוד 64).
המן שטעמו בני ישראל במדבר, אותו מזון אלוהי, מלווה אותו, וכל הימים האלה שכמו נשכחו, יש להם חותם: זיכרון ושכחה צְרובים יחד, שְלובים יחד, כמו הֵדים שֶעונים זה לזה, תהום אל תהום קורא. אותו פסוק נפלא מספר תהלים (מ"ב, 8), הוא הדיאלוג של יעקב יעקב עם הזמנים.
בשיר "עם זיו בשבת" מתאר המשורר באמצעות שיר משפחתי את הארס פואטיקה שלו. וכך הוא כותב: "אתה והיא ואני/ כמו ירושלים /עיגול לפנים עיגול". ירושלים בהקשר המשפחתי הזה מושתתת על העיר הרוחנית, אותה ירושלים אשר במדרשים. על-פי המדרש (ויש לכך כמה גרסאות) ירושלים היא מרכז העולם, והמבנה הוא ספיראלי: עיגול לפנים עיגול. כך למשל תנחומא קדושים: "ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצע ארץ ישראל. ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון (ארון הברית) באמצע ההיכל. ואבן השתייה לפני ההיכל, שממנה הושתת (נוסד) העולם".
מתברר מן ההמשך, שיש הַקְבּלה בין מבנה ירושלים, שהיא עיגול לפנים עיגול, ובין השירה עצמה. המשורר נושא את המשא שלו, את שירו על הרוחַ, על האור ועל העולם, ואז מתברר: "ושיר לפנים משיר/ שאתה השיר ואתה אומרו". גם השירה בנויה כסדרה של מעגלים קונצנטריים, והמשורר הוא העיגול לפנים עיגול, שהוא זה המבַטא את השיר. המשורר מתגלה כאבן השתייה שממנה הושתת (נוסד) השיר.
שירה עמוקה במעטפת המשפחה
בשיר יש מבנה כפול: יש הפשט של הסיפור המשפחתי: המשורר נפגש עם בני משפחתו, והוא משורר את שירו למשפחה. זיו הוא שם של בן משפחה (נכד), שסביבו נרקם השיר. ומעל המרקם המשפחתי נבנית קומה נוספת של המעטפת הארְס פואטית.
בשיר אחר "העולם מלא רחמים" משחק שוב המשורר על שני מעגלים: המעגל המשפחתי והמעגל הפואטי. הכותרת כבר מרמזת לשירו של
יהודה עמיחי "אל מלא רחמים". עמיחי שם ללעג את השגחת האל המפקיר את עולמו, ולכן עולמו ריק מרחמים, כיוון שהרחמים נמצאים באל, אך לא בעולמו. השיר נוקב וקשה והוא מתריס כלפי חוסר הצדק האלוהי בניהול העולם, והוא כואב את קיומו של האדם החי בעולם ללא השגחה אלוהית. יעקב, לעומת זאת, מכנה את שירו "העולם מלא רחמים", מעין שיר שמתכתב עם עמיחי: אתה אמרתָ, שהעולם ריק מרחמים, ואני אומר לך עמיחי שהעולם מלא רחמים. השיר הוא שיר אמונה, והוא מבטא את השגחת האל הפרושה על הכל.
המשורר משלב שמות מן המסגרת המשפחתית בתוך מעטפת של פסוקים מן המקורות: "העולם מלא רחמים/ וזיו וזוהר/ ושבתות וחגים/ ומיני רימון ותאנה ופרי מגדים". הזוהר כאן מתקשר כמובן לתפילת אשכבה "כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים". ובהמשך השיר מופיע הצירוף "ורועי לא אחסר/ ועת קציר ואסיף ונחלים". כאן רומז המשורר לתהילים כ"ג: "ה' רועי לא אחסר" וכן גם לפסוק "עבר קציר, כלה קיץ ואנחנו לא נושענו" (ירמיהו, ח', 20). הפסוק מתהילים כ"ג מקבל את המשכו בסוף השיר, שם נאמר "ובנאות דשא ירביצוני/ שחר של זיו וזוהר ורועי/ ולא אחסר". יש כאן שילוב של פסוקים אך גם שזיקה של שמות בני משפחה: זיו וזוהר ורועי.
שירה מן העבר ומן העולם הנסתר
יש גם רמיזה מיסטית לעולמות הנסתרים: "ולטבוע בשי שיבולים". זהו רמז לש"י עולמות הנזכרים בתורת הנסתר (ספר הזוהר), והשפע הזורם מהעולמות הנסתרים מַעצים את ההשגחה האלוהית בעולם. הַיניקה מן העבר ומן המורשת מְלווה אותו בכל שיריו.
הרחמים והחסד ועולם האהבה מובילים את נפשו של המשורר. כך בשירו החדש "למול הים" - עמוד 84 ) הוא כותב:
והרוחַ שבָּעֵצים אָמרה שמֵך
ואף אנִי עִמם
לְחֵן לחֶסֶד ולחַטָאת.
אותו אור של חסד נותן נופך אחֵר לעולם, למִלים, לכתיבה - וכל יסודות הבריאה ויסודות האהבה יונקים ממעיינותיו:
בשיר חדש המצורף למהדורה מחודשת זו כותב יעקב:
ודעתי הָלְכה אַחַר
לובן גוּפה הדַק
וחֶסֶד עיניהָ הַיְרוקות
בְּמעגלֵי אור לִרווֹת (עמוד 91).
האור והמים והחֶסד מְציפים את היְקוּם, ולנו נותר רק להיפתַח אל הטוב והיפה שבעולם. שיריו של יעקב יונקים מיסודות אלה, ומיסודות הלָשון הקדומים המובילים אל החסד ואל הטוב: הכתיבה רוויה בפסוקים מן המקורות, והם מובאים כארמזים המעצימים ומעשירים את משמעות השיר. ניכר כי המשורר אָמון על העברית לרבדיה. כך למשל בשיר "הימים הנוראים" הוא כותב "אחות קטנה עורכה תפילותיה/ עורכה מחלצותיה/ עורכה מחלפותיה/ עורכת חשבון נפשה". וכל מי שאמון על התפילות חש את הארמז מפיוטי ימים נוראים: "אחות קטנה. תפילותיה. עורכה ועונה תהילותיה. אל נא רפא נא למחלותיה" (מחזור לראש השנה). פיוט ידוע שכתב אברהם חזן גירונדי, והנה אנו זוכים לשיר חדש השואב ממעמקי הפיוט המרגש.
אותו חסד, שאליו עורג יעקב, הוא סְפירה של אור אלוהי, מַעיין שנובע ממשפחתו, מדרך חייה של אמו, מברכות האם:
ונַפשִי הָלכה הַלאָה אֶל מַעיינות אִמִי
אל נועַם צמותיהָ, הִילת אושרָהּ
אל מזמור תפילותיהָ:
"אל נא בחסדך יהל
יהל אורך בנועם
על ילדי" (עמוד 102).
זה אחד משיריו החדשים של יעקב יעקב, החושף סוד גלוי, הקשר בין החֶסד של האם לחֶסד בעולמו של המשורר. האֵם מבקשת על ילדָהּ המשורר, אור של חסד, נועם שיְעדן את היקום הסובב אותו. ואולי רומז המשורר שהחסד שזכה בו הוא חסד השירה.
יעקב יעקב ביסס את מעמדו בשירה העברית כמשורר הכותב על שורשיו המשפחתיים, על ירושלים ועל העולם כולו כעולם של אהבה וטוהר וחסד. ספר זה היוצא לאחר שתיקה ממושכת של עשר שנים בקירוב אכן עשיר בתכניו, לפנינו טקסטים מרגשים, המעניקים הנאה של ממש - ואתה חש את הקשר לספריו הקודמים.
שירה שניזונה מן הסיפור האישי
אפשר למצוא השלמה תיעודית לספר שיריו - בספר נוסף של יעקב יעקב "הבית ברחוב הכרמים 23". הפתיחה בספר תיעודי זה פותחת צוהר, מובילה אותנו למוטו, שליווה אותו כל חייו: כאן הוא לא כותב על בית של שיר, אלא על הבית ממש.
וכך פתח יעקב יעקב את סיפורו התיעודי על מורשת הוריו, על הבית שהציב את הנדבּכים לחייו. בעיניו, סיפור תולדות המשפחה הוא סיפור, שנועד לשבּות את לב הדור הבא, שישכּיל, שיזכור, שיידע מאין באנו:
"אספר לכם סיפור על בית. בית שהיה פעם אוהל, שהיה פעם צריף, שהיה פעם דירת "עמידר" והיום הוא הבית שבו גרה המשפחה שלנו. הבית ברחוב הכרמים 23 במבשרת ציון. אני רוצה לספר לכם סיפור על בית, כי בית הוא הרבה יותר מבית. כי בית הוא משפחה, כי בית הוא זיכרונות. הוא סיפור חיים שהכול חוסֶה בצל קורתו".
הפתיחה אומרת הכול: כדרכו של היסטוריון הוביל אותנו יעקב יעקב בספר זה אל ראשית הדברים, אל הבית של הוריו טרם עלותם ארצה, הבית בכפר בקורדיסטן, הכפר סונדור. בין השיטין, אנו לומדים משהו על ציונות קדומה, זו שצמחה מגעגוע, מעבודת אדמה, מחלום: הלקח שלו לנכדיו, לדור הבא: "בית אינו רק בית, בית הוא נופי בראשית וזיכרונות - והוא מדגיש את האמת שאולי שכחנו:
"העלייה לארץ ישראל הייתה ביטוי ומימוש לערגה ולכיסופים העזים לציון וירושלים, כי הורי והוריהם וכל הדורות שקדמו להם, חלמו והתפללו לשוב לארץ ישראל, להיות עם חופשי בארצנו-ארץ ציון וירושלים. אלפיים שנה ייחלו הורי לרגע הזה. ומשהגיע הרגע חשו עצמם ברי מזל שחלומם מתממש".
בעין דומעת מתאר הכותב את התלאות שעברו העולים, את החיים כחזית בלתי נגמרת. משפחות עולים החיות ב"אוהל צבאי עשוי מיריעות בד".
כמי שרואה דברים ממרחק, מפרספקטיבה של תבונה שלאחר מעשה, יש למספר דרך לשוב לעמדה הקדומה של מספר הסיפורים שיושב מול קהל שומעיו ומחכים לשתות בצמא את דבריו, והרי לנו סיפור המשפחה. סיפור נפלא זה אכן מאיר את שירתו ואת משנתו האישית. המשורר מעניק בספר תולדות המשפחה מבט עשיר ומלא חוכמה לכל ההיסטוריה האישית. הפסוקים ספוגים במבט נוקב, ובין השיטין נפרשים פכּים מתולדות המשפחה וימי המעברה, והכול בשקט של מספר סיפורים קדום, באור מפוכח. תיאוריו של יעקב אישיים מאד, היסטוריה רוויה ניסיון חיים, בגרות, ללא טרוניה:
"המעברה - כשמה כן הייתה, תחנת מעבר. בשעתה היא הייתה פרושׂה על השטח שנתחם כיום בין המועצה לבין המחצבה.
בית אינו רק בית. בית הוא גשם, צחוק ילדים וזיכרונות".
שלב שלב, לוקח אותנו יעקב יעקב אל הצריפים שחולפים מן העולם, אל מֵעֵבר למציאות של שיכונים. ההיסטוריה הציונית קורמת עור וגידים, כסיפור אישי שאינו רק תולדות עם, אלא משל על חיינו.
לסיום, שירתו של יעקב אכן מובילה אותנו בשבילי החסד והאור של החיים, בנתיבי המורשת של המשפחה, וסיפור תולדות הבית מצטרף ככתב קודש הנותן משמעות לכול. שירתו וסיפור חייו אכן מאירים בפנינו מתח שכולו כיסופים, מתח שבין גולה לגאולה, סיפור של אהבה ואמונה בצדקת הדרך. שירתו היא מזמור תפילה שזורה אור קסום על הבית ועל הדרך הארוכה, יש משמעות לכול, יש פשר למי שהולך נכוחה ומאמין באמת הפנימית שלו.
הבעל שם טוב אמר: "הגלות נמשכת (נובעת) מהשִכחה, ובזיכרון סוד הגאולה". יעקב יעקב ביצירתו זו בחר בזיכרון ולא בשכחה, ודרך היצירה היא דרך הגאולה.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
