אדונים על אדמתנו

מר יוחנן רון-זינגר, נשיא הארגון העולמי של יהודי בוקובינה; ד"ר חיים גרטנר, מנהל אגף הארכיונים ביד ושם; מר מיכה חריש, יו"ר הארגון המאוחד של יוצאי רומניה; מכובדיי כולם, אני מודה לכם מקרב לב על שהזמנתם אותי להשתתף ולשאת דברים בעצרת השנתית של יהודי בוקובינה לדורותיהם, שבה אנו מציינים 77 שנה לגירוש לטרנסניסטריה.

הסופר ואיש הרוח היהודי הנודע, פרימו לוי, ששרד את השואה, מספר באחד מספריו, כי כ-16 שנים בלבד לאחר תום מלחמת העולם השנייה הוא נשאל באחד הראיונות מדוע יש צורך להמשיך ולדבר על השואה גם בחלוף השנים. ועל כך ענה באומרו כי בעיניו השואה היא הפרק המתועב ביותר בהיסטוריה האנושית וכי: [ציטוט]

"... מוטל עלינו להעיד בראש ובראשונה על מה שראינו במו עינינו ... תהיה זו טעות ואיוולת לשתוק על אודות העבר, אין לגדוע את ההיסטוריה. נעשו מעשים שמשמעותם כה עצומה, התגלו תסמינים של מחלה כה חמורה - עד שאיננו יכולים לשתוק על אודותיהם".

תשובה לאותה שאלה עצמה ניתן למצוא בחיבורו של ראובן פרבר, יליד סטרוז'ניץ וחבר בוועדה להנצחת יהודי צפון בוקובינה. ראובן היה בשואה נער צעיר. בעדותו על שואת טרנסניסטריה הוא מספר מה הביא אותו לכתוב לימים עדות מפורטת על מה שעברו הוא ומשפחתו:

את סיפוריי על שואת משפחתי אני נושא עמדי כל שנותיי. לא היה בי הכוח הנפשי להעלותם על הכתב למרות רצוני בכך. מילותיה האחרונות של אימי היו:

"עליכם לשרוד כדי לספר כל מה שעוללו לנו"! לא שכחתי מעודי את המילים הללו - ראיתי אותן כציווי. מצידי נדרתי נדר שעליי לקיימו. מאחר שהוחלט להעלות על הכתב את שואת יהודי צפון בוקובינה, אזרתי עוז להעלות את קורות שואת משפחתי שנספתה. בכך אני מקיים את צוואת אימי ואת הנדר שאותו נדרתי כלפיה.

צוואת אמו של ראובן פרבר היא למעשה הצוואה שכתבו לנו כל הנספים. אני מאמינה שכולנו מחויבים לקיימה ולכך ארצה להקדיש את עיקר דבריי היום.

כפי שידוע לכולנו יש שורדי שואה לא מעטים שחיו ועודם חיים עמנו שבחרו לשתוק. חברתי הסופרת ד"ר גלי מיר-תיבון, שאמה היא ניצולת שואת טרנסניסטריה, התייחסה לתופעת השתיקה הזו באחת מהרצאותיה ומצאה לה שני טעמים. ראשית, כך ציינה, השורדים הגיעו מחברה שבה האיפוק והשקט בהתמודדות עם קשיים היו ערך בפני עצמו ונחשבו להתנהגות מכובדת. שנית, כך הוסיפה גלי, השורדים לא רצו לעסוק בעבר. הם היו נחושים לבנות את העתיד, להקים משפחות ולבנות חוף מבטחים לעם היהודי. הם ראו במדינה, בילדים ובנכדים שהעמידו, את ההישג הגדול ביותר שלהם.

אני סבורה שלשני הטעמים הללו שהציגה גלי כהסבר לשתיקת השורדים, ניתן להוסיף טעם שלישי והוא חווית ההשתקה שחוו השורדים בשל היחס של היישוב הוותיק בארץ כלפיהם, לפחות עד משפט אייכמן. ה"צברים", חייבים להודות על האמת, התייחסו אל השורדים ואל מִנהגיהם ואורחותיהם לעיתים קרובות בהתנשאות לא מבוטלת. בשל פערי שפה, תרבות והשכלה, היחס אליהם היה כאל גלותיים שאינם מעורים דיים ב"ישראליות" והייתה אף נטייה להאשימם בהאשמה המקוממת כי הובלו כ"צאן לטבח". ההתייחסות הבעייתית הזו של היישוב הוותיק מהווה בעיניי אף היא אחת הסיבות לתופעת השתיקה של השורדים.

את תופעת השתיקה אני מכירה מקרוב, מהבית.

לשמחתי נמצאת איתנו כאן היום אמי יהודית סטרולוביץ לבית הולינגר, ולצידה יושבים גם שני בני, אורי ויוסי שהם נכדיה והאבות לשלושת ניניה. אמי נולדה בשנת 1933 בסטרוז'ניץ שבבוקובינה. היא הספיקה לסיים כיתה א' בלבד בטרם גורשה עם משפחתה למחנה העבודה בֶּרשאד שבטרנסניסטריה. לברשאד הגיעה אמי עם הוריה ואחִיה ועם סבה וסבתה מצד אמהּ. הסבים נפטרו סמוך לאחר הגעתם למחנה. לאורך המסע הרגלי לטרנסניסטריה בחורף של שנת 1941 ולאחר מכן בברשאד, נצרבו בנפשה הרכה מראות וחוויות זוועה של מוות, מחלות, רעב, קור, סבל והשפלה. אחרי המלחמה עלתה אמי ארצה עם הוריה ואחיה. הם הקימו בית בשכונת נווה עמל בהרצליה שהייתה שכונה של פועלים שקיבצה לתוכה עולים מכל קצות תבל. סבי וסבתי המנוחים וכך גם אמי בחרו לשתוק ולא לדבּר על טרנסניסטריה ולמרות זאת טרנסניסטריה הייתה נוכחת בביתנו כל העת. היא הייתה הזרם התת-קרקעי שליווה את חיי היומיום שלי והתבטא, בעיקר בחרדות ובצורך לגונן יתר על המידה. לפני שנים אחדות החליטה אמי לשבור את קשר השתיקה ובשנים עשר מפגשים שקיימתי איתה לאורך שלושה חודשים, היא סיפרה לי את סיפור טרנסניסטריה שלה. בעקבות התפנית הזו והנכונות של אמי לשתף אותי בחוויותיה, הצטרפנו בשנת 2012 למסע אל בוקובינה בהדרכתו של דן מריאן, אף הוא יליד סטרוז'ניץ, המשמש כיום כחבר הנהלה בארגון העולמי של יהודי בוקובינה ובארגון ניצולי טרנסניסטריה.

היה זה מסע מרתק, מטלטל וחשוב אשר במהלכו הגענו גם לברשאד והוא חיזק אצלי מאוד את התובנה כי ככל שחולפות השנים וככל ששורדי השואה החיים בינינו הולכים ומתמעטים, כך גוברת החובה המוטלת עלינו בני הדור השני והשלישי לחקור, לזכור ולשמר את זיכרון השואה, על-מנת שהפרק האפל הזה בתולדות האנושות והשבר הזה בדברי ימי העם היהודי, יסופר ויועבר מדור לדור בבחינת "והגדת לבנך". זאת, על-מנת שהפרק הזה לעולם לא יישכח ועל-מנת שאולי בזכות הזיכרון, מעשים כאלה לא יישנו עוד.

החובה הזו מוטלת בעיניי על כל בן אנוש, אך בראש ובראשונה היא מוטלת עלינו - בני העם היהודי. אכן, רוב השורדים החיים בינינו כיום היו ילדים או בני נוער בזמן מלחמת העולם השנייה ויש כאלה כמו יוחנן רון-זינגר למשל שהיו אז ממש תינוקות וסיפור הישרדותם הוא נס אמיתי. כשנפגשתי עם יוחנן לאחרונה הוא אמר לי שרק היום במרחק השנים הוא מבין עד כמה סיפור הישרדותו הוא בעצם סיפור על אומץ וגבורה של הוריו שהצליחו להצילו בניגוד לכל הסיכויים. הוריו של יוחנן עלו ארצה וכמו שורדים רבים נוספים החליטו לבנות כאן את ביתם ולהיות שותפים להקמת המדינה. אכן, אחת הערובות החשובות לכך שאנו בני העם היהודי לא נהיה שוב קורבנות של רצח-עם היא המדינה שהקמנו. הדבר קיבל ביטוי במגילת העצמאות בה נכתב [ציטוט]:

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים. שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על-אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חרות ועמל-ישרים במולדת עמם.

המסר הברור העולה מבין שורותיה של מגילת העצמאות הוא כי ישראל כמדינה עצמאית - יהודית ודמוקרטית - היא המקום שבו נוכל לשכון לבטח וכי החיים בגולה נוחים וטובים ככל שיהיו, לעולם לא יוכלו להעניק לנו ביטחון כזה. גורלם של היהודים בכל רחבי אירופה וגם במדינות נוספות לאורך ההיסטוריה מוכיח זאת והוא הדין באשר לגורלה של יהדות בוקובינה שהייתה לה לפני השואה היסטוריה מפוארת וארוכת שנים.

יהודים חיו בבוקובינה עוד לפני שנת 1365 ובשנת 1880 שיעורם באוכלוסייה הגיע לכדי כ-12%! לפני המלחמה היו יהודי בוקובינה מעורים היטב בחברה שבה חיו, הן כסוחרים ותעשיינים והן כמי שרכשו השכלה גבוהה והיו בעלי מקצועות חופשיים. כך למשל, במפקד שנערך בחבל בוקובינה ב-1910 התברר כי מבין 161 עורכי דין, 136 היו יהודים. מבין 161 רופאים, 109 היו יהודים. מבין 131 רוקחים, 113 היו יהודים. היהודים אף כיהנו במשרות בכירות במינהל הציבורי. למרבה הצער כל זה לא סייע להם כשנשלחו לגטאות ולמחנות הריכוז בשל היותם יהודים.

השם טרנסניסטריה הוא חיבור של שתי מילים - טרנס וניסטרו - דהיינו מעבר לנהר הנייסטר וזה שמו של חבל הארץ שאליו גורשו החל מאוגוסט 1941 יהודים מבסראביה, בוקובינה ודורוהוי. טרנסניסטריה כולה הפכה למחנה ריכוז אחד גדול שאליו הועברו היהודים בהוראת הגרמנים בסיוע כוחותיו של שליט רומניה דאז יון אנטונסקו. על-פי מחקרים שפורסמו היו אלה הרומנים ולא הגרמנים שביצעו את מרבית מעשי ההרג בטרנסיסטריה. הכוחות הרומנים היו חדורי שנאת יהודים עתיקה. הם ביצעו את משימתם באדיקות ובהנחייה ישירה של אנטונסקו אשר בישיבת הממשלה ב-8 ביולי 1941 הדגיש את ההזדמנות החד-פעמית לבצע "טיהור אתני" באומרו [ציטוט]:

אבקשכם להיות חסרי רחמים. אין כאן מקום להומניטריות מתוקה וחסרת שחר. מחשש פן לא אובן כהלכה בקרב כמה מכם שעדיין עשויים לקדש את המסורת - אני מצדד בהגירה כפויה של כל היסוד היהודי מבסרביה ומבוקובינה. יש לגרש אותו אל מעבר לגבול... איני יודע מתי עוד, אולי רק בעוד כמה מאות שנים, תיהנה האומה הרומנית מחופש פעולה מוחלט שכזה ומהאפשרות לטיהור אתני ולהתחדשות לאומית. זוהי שעת כושר שבה אנו הננו האדונים על אדמתנו, ועלינו לנצלה! איני חושש שמא תשפוט אותנו ההיסטוריה כברברים... ההיסטוריה לא תעניק לנו רגעי חסד אחרים. אם יש צורך בכך, השתמשו במכונת ירייה, ואני אומר כי החוק אינו קיים [סוף ציטוט].

כאשת חוק ומשפט אני נחרדת למקרא דברים אלה ומתקשה להחליט מי גרוע יותר - אלה שגייסו את החוק והמשפט למימוש האידיאולוגיה הגזענית והרצחנית וחוקקו חוקי גזע במטרה לבצע טיהור אתני - כמו הגרמנים והאיטלקים - או מי שהכריז, כמו אנטונסקו בראש חוצות, כי המטרה מקדשת את כל האמצעים וכי על-מנת להגשים את הטיהור האתני יש להתעלם מן החוק והוא אינו קיים.

מתוך מסמכי עדות ותיעוד וספרים שנכתבו על-ידי שורדי בוקובינה בחרתי להביא בפניכם קטעים נבחרים אחדים. אני בטוחה כי יש קטעים רבים נוספים הראויים לציטוט ולאזכור אך לצערי הזמן אינו מאפשר לי להתייחס לכולם ועמכם הסליחה.

עו"ד ד"ר רבקה רוקנשטיין - צינוביץ ז"ל הייתה אחת מהנשים פורצות הדרך בבוקובינה של אותם שנים. היא עבדה כעורכת דין מצליחה בעיירה סוּצַ'אבַה ובעדותה המרתקת פירטה כיצד חשה ביום שבו פורסם החוק האוסר על עורכי דין יהודים לעסוק במקצועם [ציטוט]:

"ב-9 באוגוסט 1940 יצא חוק, שאסר על עורכי דין יהודים לעסוק במקצועם. יום אחד, בהיותי בבית המשפט המחוזי, בקומה השנייה, ניגש אלי חבר למקצוע, אחד מעורכי הדין המכובדים בעיר, בנו של כומר, תפס אותי בצווארון והשליך אותי למטה במדרגות בקוראו: מהיום רק חוט ומחט בשבילך, נגמר עם עריכת הדין. חזרתי הביתה מדוכאת, קרובה לייאוש, פרצתי בבכי וסיפרתי לאבי המנוח איך הושפלתי בבית המשפט על-ידי חבר למקצוע. הוא ניחם אותי באומרו שגם על גזירות אלה נתגבר. [סוף ציטוט]

זמן לא רב לאחר מכן, רבקה נעצרה ועברה התעללות קשה על-ידי המשטרה שעברה באותו שלב לפיקודו של אותו עורך דין אנטישמי, בנו של הכומר, והחוליגנים חברי "משמר הברזל". אך למרות ההתעללות הקשה, רבקה סירבה להיכנע ולא מסרה את שמות היהודים שהכירה. היא נמלטה בדרך לא דרך לבוקרשט, שם פעלה רבות למען הצלת יהודים מטרנסניסטריה והצטרפה לגרעין הראשון של ועדת ההצלה שמילטה ילדים יהודים "יתומי טרנסניסטריה" לבוקרשט ומשם לארץ ישראל וכך סיפרה על פעילות הצלה זו:

בהתחלת שנת 1944 יתומי טרנסניסטריה הוחזרו לרומניה בעקבות התערבותו של הצלב אדום. זוכרת אני כמה מזועזעים היינו בראותנו את הטרנספורטים הראשונים. חלק גדול של הילדים היה לבושי שקים ובלויים. רבים היו נפוחי בטן, והבעת פניהם העצובה עוררה בנו כאב גדול. רוב הילדים הובאו אל הבירה. אני בעצמי ארגנתי מוסד ילדים 'תרבות' בבניין בית ספר עברי ועם צוות עובדים התחלתי לפעול למען הבראתם הנפשית והגופנית של הילדים. עמל רב השקענו כדי להחדיר ללבם את ההרגלים האלמנטריים של ניקיון ושל יחסים חברתיים. חיי המחסור, משטר האימים והפחד, הטביעו את חותמם על כל ישותם. לא היו להם הרגלי עבודה, והם היו אחוזי פחד ואי אמון. בתחילה גנבו לחם ושמו אותו תחת הכר על-מנת להבטיח את מזונם, כי הפחד מפני הרעב היה טבוע עמוק בנפשם. קשה היה לראות בסבלם ודיכאונם.

רבקה טיפלה בילדים וליוותה אותם במסגרת עליית הנוער לארץ ישראל באוגוסט 1944 מנמל קונסטנצה. במהלך ההפלגה לישראל הטביעו הנאצים את אחת הספינות - מפְקוּר - ועליה 60 ילדים. לימים עלתה רבקה ארצה והקימה את לשכת היועץ המשפטי במשרד הסעד - היום משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. היא אף נבחרה לכהן כסגנית הארגון העולמי של נשים עורכות דין.

יונה מֶלָרוׂן לבית שרף, שנולדה בצ'רנוביץ והייתה כבת 12 בזמן המלחמה, רשמה את קורותיה בשואה על פיסות נייר. יומנה יצא לאור ביד ושם, ובו מתוארים בין היתר הגירוש וצעדת המוות לטרנסניסטריה שבה צעדו גם אמי ומשפחתה וכך כותבת יונה:

"אין מילים לתאר צעדה נוראה זאת: ילדים קטנים וחולים עם תרמיליהם על גבם התבוססו בבוץ הסמיך, כשעם כל צעד ושעל כושל מישהו ונותר מאחור... כך צעדנו יום שלם, רעבים וצמאים ולקראת הערב, תשושים מעייפות...".

כפי שכבר אמרתי, תקצר היריעה מלהזכיר את כל מי שתיעדו וכתבו על זוועות טרנסניסטריה אך אוסיף בכל זאת ואזכיר עוד כותבת אחת שאת שמה כבר הזכרתי קודם. ד"ר גלי מיר-תיבון. גלי כתבה את הספר "רשימת האימהות" לאחר מחקר מקיף שערכה בארכיונים ברומניה. הספר מגולל בשילוב מעניין ומרתק שבין עלילה ותיעוד התרחשויות בגטו מוגילב ובמחנה הריכוז פצ'ורה שבטרנסניסטריה מנקודת המבט של נשים יהודיות ואנשי המשטרה היהודית.

ובנימה אופטימית, חשוב לזכור ולהזכיר גם כי קהילת שורדי בוקובינה הצמיחה מתוכה רבים שתרמו ומוסיפים לתרום תרומה משמעותית לבניינה של החברה הישראלית בתחומים שונים: בתרבות, במשפט, בכלכלה ובצבא. ביניהם ניתן למנות את השחקנית כלת פרס ישראל מרים זוהר, המשורר דן פגיס, ההיסטוריון, חתן פרס ישראל, פרופסור צבי יעבץ, חבר הכנסת יצחק ארצי וכמובן את ידיד נפשי, הסופר אהרון אפלפלד ז"ל, יליד צ'רנוביץ שהלך לעולמו לפני פחות משנה. כשהספדתי את אפלפלד אמרתי שהייתה בינינו "אחוות בוקובינאים" ואכן נפשי נקשרה בנפשו ונוצרו בינינו חיבורים מיוחדים, של מי שהכירו - הוא מקרוב ומכלי ראשון - ואני כדור שני את זוועות טרנסניסטריה. באחד הראיונות שנתן אמר פעם אפלפלד כי:

"על נושא השואה אפשר לשתוק שתיקה עמוקה ונמשכת או לזעוק זעקה ארוכה ונמשכת, אבל אי-אפשר לכתוב".

אהרן לא שתק ולא זעק. היה לו לאהרן קול בהיר וייחודי, קול רך ומתנגן אשר סיפר בלחישה את סיפורו של היחיד. בספרו "מסות בגוף ראשון" אמר אפלפלד כי הוא רואה את עצמו מחויב לספר את סיפורו של היחיד. [ציטוט] "אותו יחיד, שאביו ואמו נתנו לו שם, לימדו אותו את לשונם, העניקו לו מאהבתם, הורישו לו מאמונתם [...] ויש לו לשון והוויה וקמטי פנים וצחוק ובכי". בזכות הבחירה שבחר אהרן לספר כך את סיפורו של היחיד, כתיבתו הייתה אוניברסלית. הוא הצליח לפרוט על נימי הנפש של בני עמים ולאומים שונים וספריו תורגמו לשפות רבות, הפכו לרבי מכר ושימשו נושא למחקר לא רק בתחום הספרות. בכך הגשים אפלפלד בדרכו המיוחדת ומעוררת ההשראה את צוואת הנספים שעליה דיברתי בפתח הדברים.

לסיום, אני מבקשת לברך את מקבלי אות יקיר יהודי בוקובינה היום. את מר יוחנן רון-זינגר, נשיא הארגון העולמי של יהודי בוקובינה, שכבר הזכרתי בדברי קודם לכן ואת אלוף משנה במילואים ברוך אילון. מה שמשותף לשניהם הוא פעילות ברוכה וארוכת שנים לתיעוד והנצחה של יהודי בוקובינה וברוך אף פעיל במיוחד בשיקום ובשימור של אתרי מורשת יהודיים בבוקובינה ובטרניסטריה. בפעילותם זו מקיימים יוחנן וברוך את צוואת הנספים ואת החובה לזכור ולהזכיר. בשל כך, אין ראויים מהם לקבלת האות.

אני רוצה לקוות שכל אחד ואחת מאיתנו ימצא אף הוא את הדרך לקיים צוואה זו בדורו ולהעביר בכך את הציווי מדור לדור.

תודה לכולכם וערב טוב.